יש רגעים שבהם אנחנו מבינים שהקושי אינו רק במה שמתרחש סביבנו. אותה שיחה חוזרת, אותה התפרצות, אותה ביקורת עצמית – ותחושה שאנחנו פועלים מתוך תסריט ישן. מודעות עצמית עמוקה מתחילה בדיוק שם: בנכונות לעצור ולפגוש את מה שפועל בנו, בלי להאשים ובלי לברוח.
מהי מודעות עצמית עמוקה?
זו אינה התעסקות בלתי פוסקת בעצמנו, וגם לא ניסיון להיות "רגועים" כל הזמן. זוהי היכולת להבחין בזמן אמת במחשבות, בתחושות הגוף, ברגשות ובאמונות שמעצבים את התגובה שלנו.
כאשר מורה חווה התנגדות בכיתה, למשל, ייתכן שהכעס הגלוי מכסה על חוסר אונים או על פחד לאבד שליטה. כאשר אנחנו מזהים את השכבה שמתחת לתגובה, נוצר מרווח קטן. בתוך המרווח הזה אפשר לבחור: לנשום, להציב גבול, לבקש עזרה או פשוט לא להגיב מיד.
למה ההבנה לבדה לא תמיד משנה?
אפשר להבין היטב את הדפוסים שלנו ועדיין לחזור עליהם. הסיבה היא שדפוסים אינם חיים רק במחשבה. הם נצרבו גם בגוף, במערכת העצבים ובהרגלי תשומת הלב שלנו. לכן שינוי אינו נוצר רק מתובנה חכמה, אלא מחזרה עדינה ועקבית אל הרגע שבו האוטומט מתחיל לפעול.
תרגול מיינדפולנס נותן לכך מסגרת פשוטה: לשים לב לנשימה, לזהות את המחשבה בלי להתווכח איתה, ולתת שם למה שנוכח – כיווץ, דאגה, עלבון, צורך לרצות. אין צורך לתקן הכול באותו רגע. עצם הזיהוי כבר מחליש את האחיזה של הדפוס.
תרגול קצר לרגעי תגובתיות
בפעם הבאה שמשהו מפעיל אתכם, נסו לעצור לשלוש נשימות. שאלו בשקט: מה אני מרגיש או מרגישה עכשיו? איזו מחשבה מובילה אותי? ומה אני באמת צריך או צריכה ברגע הזה?
לפעמים התשובה תהיה פעולה ברורה. לפעמים היא תהיה רק הסכמה להיות עם מה שיש. גם זו פעולה עמוקה.
מודעות אינה מבטיחה שלא נכעס, שלא נפחד או שלא נטעה. היא מאפשרת לנו להפסיק להזדהות לגמרי עם כל גל פנימי. וככל שמתאמנים, מתברר שאפשר לפגוש את עצמנו בכנות – ובאותה נשימה, גם בחמלה.
השאר תגובה