אחת החוויות שאני הכי אוהבת בריטריט (וגם קצת לאחריו) הוא הרכות הזו שמחלחלת ומתפשטת בתודעה.. זו הרגשה נהדרת. נראה כאילו הדברים הרגילים שמטרידים אותנו ביומיום הם כל כך חסרי משמעות..

או קיי , אנסח מחדש. 

רובם המוחלט של הדברים המטרידים אותנו בחיי היומיום הם אכן חסרי משמעות, בריטריט אני מתחברת לחוויה הזו. את מקום השיפוטים הרגילים, הביקורת והכעסים ממלאת אהבה, ממלאות קבלה ורכות.

חכמה גדולה, ה"גורמים" שבדרך כלל מפעילים את אותם שיפוטים וכעסים לא נמצאים איתי בריטריט!

לא מדוייק, אבל בכל מקרה, יחד עם החוויה הזו, אכן מנדנד השד הזה שאמור בדיוק את זה.

"כשתחזרי הביתה, אותם דברים יחזרו להרגיז אותך, אותם אנשים יעוררו שוב את השיפוטים!".

אז חשבתי לי כמה וכמה פעמים על איך להביא איתי את הגישה האוהבת והחומלת הזו איתי הביתה, ופועלת כך שתשאר איתי.

והאמת היא שהמחשבה שעוררה בי את המוטיבציה החזקה ביותר לתרגל את התרגול הזה, שהוא לא פשוט, וההתקדמות בו היא לא לינארית, היא:

מי את רוצה להיות?

איזה אדם, אשה את רוצה להיות בסיטואציה הזו? במערכת היחסים הזו? בחיים האלה?

אז שאני יודעת מי אני רוצה להיות, ואיכשהוא "החיים עומדים בדרכי".. 🙂

ומדובר בדברים מאוד טריוויאליים, כולנו מכירים את זה: אנחנו חוזרים הביתה, רואים את הגרביים על הרצפה או את הכלים בכיור, ומיד עולה בנו הכעס. לפני ששמנו לב, ורק בגלל ש"אין לנו ברירה אחרת" אנחנו הופכות או הופכים ל"שוטרים" של הבית, מנדנדים, ומרגישים שהסביבה היא זו שהורסת לנו את השלווה שעבדנו עליה כל כך קשה.

וכן, לכל אחד ואחת מאיתנו יש טריגרים אחרים שמפעילים את אותו מקום בדיוק. אז אתם מוזמנים להתייחס לטריגר שלכם.

נקודת המפנה

בתרגול שלי אני לומדת איך להפוך כל מה שמופיע בחיים לחלק מהתרגול, ואת העיקרון הזה החלטתי להביא לכאן. כי 'אין נזיר על הר', ובאמת שזו לא חכמה גדולה לשמור על אורך רוח כשאנו לבד. (ושלרגע אל תבינו מזה שקל לי להיות לבד בריטריט, זה לא.)

אלא שההבנה שעלתה בי היא שהבלגן הוא לא המכשול לשלווה שלנו – הוא הדרך אליה.

ומה זה אומר?

שבמקום לחפש שקט רק על כרית המדיטציה, אפשר לראות בגרביים על הרצפה כבעצם "פעמון מיינדפולנס" שקורא לנו לחזור להווה, ומאפשר לנו הזדמנות לתרגל את מי שאנו רוצות להיות אל נוכח מה שאנו תופסות כלא נעים.

כמובן שאפשר להתייחס אל זה כמניפולציה על התודעה שלנו, אבל תישארו איתי. 

גם האופן הרגיל בו למדנו לתפוס דברים כ'מצדיקים' כעס או שיפוט זו מניפולציה על התודעה – פשוט כזו שמתבצעת כבר שנים, ולא רק על ידינו עצמנו אלא עוד לפני שבכלל היתה לנו בחירה. ההורים, החברה, בתי הספר – כולם הסבירו לנו מה נכון, מה ראוי לכעוס בעטיו, איזו התנהגות מוצדקת שנגנה את מי שמפגין אותה.  

ונראה שהמניפולציה הזו לא מביאה יותר מדי אושר לחיינו. אז בואו ננסה משהו אחר?

איך המנגנון עובד – הכלים המעשיים

אז זה הולך כך, ניקח למשל את הגרב על הרצפה: 

בעצם, כשאנחנו רואים חפץ ש'לא במקומו', המוח שלנו לא רואה רק צורה וצבע; הוא מיד מלביש עליו "סיפור" (למשל: "לא מעריכים אותי", "אני עושה הכל בבית" וכיו"ב).

מה שאומר שבעיקרו של דבר, אנחנו לא מגיבים לחפץ, אנחנו מגיבים לסיפור. ברגע שמבינים את זה, אפשר לנטרל את התגובה האוטומטית.

הרעיון הוא שאנחנו נלמד את עצמנו להתרגל לאירועים שבדרך כלל מרגיזים אותנו כ'פעמוני מיינדפולנס'. בהדרגה נלמד את עצמנו לזהות את הגרב על הרצפה, הכלים בכיור או הטון הנוזף כטריגרים לעצירה, התבוננות ובחירה. 

נתחיל בהשהיה של 2 שניות. וכך, לפני שנעיר לאחרים או נסדר בעצמנו, נעצור לרגע ונביט בחפץ הזרוק על הרצפה למשל, נטו כצבע וצורה, מרוקן מכל המשמעויות הרעות שהדבקנו לו. פשוט "יש כאן גרב הנמצאת על הרצפה". 

או במקרה בו מישהו אומר לנו משהו שאינו נעים לנו, נתרכז קודם כל בטון ובצליל של הקול שלו למשך 3 שניות, כדי לייצר מרווח לפני שהמוח מפרש את המילים ונעלב.

ואז, ורק אז, אני יכולה להחליט מה אני רוצה לעשות – לבקש ממי שעשה את הבלגן לסדר אותו, או לסדר בעצמי; לומר למי שמולי שלא נעים לי האופן בו הוא מדבר אלי, או להחליט להתעלם מהטון ולנסות להקשיב למה שמכאיב לו. 

כך שההשהייה הזו, שבתחילה היא מלאכותית כמובן ולא כל כך נוחה, 

בהדרגה תשנה את ההרגל להגיב בכעס או בעלבון באופן אוטומטי,

 ותאפשר לנו לבחור תגובה שתואמת את מי שאנו באמת רוצות להיות. 

טכניקת סף הדלת

אפשר אפילו לבחור דלת אחת בבית, (אולי אפילו דלת הכניסה הראשית?) ובכל פעם שנעבור בה נחליט לקחת נשימה, ולהשאיר את ה"סיפורים" מאחור ל-3 שניות של נוכחות נקייה.

ורק אז להחליט באיזו תגובה לבחור. 

כל בחירה היא טובה, כאשר היא באמת בחירה, ולא הרגל של שנים ששולט בנו ולא היה בנו מספיק רצון לשנות אותו. 

עבודה קשה, התוצאות לא מיידיות וגרף ההתקדמות, כאמור, לא לינארי.

אבל הרווח?

אנחנו מרוויחות את עצמנו, לא פחות.

כי אנו בוחרות וחיות את מי שאנו באמת רוצות להיות.

ולשיטתנו, זה הבסיס לחיים מאושרים באמת.