יש רגע קטן, לעיתים כמעט בלתי נראה, שבו משהו משתבש ואנחנו מיד פונים נגד עצמנו: "איך שוב עשיתי את זה?" או "אני פשוט לא מספיק טוב/ה". תרגול חמלה עצמית מתחיל בדיוק שם. לא בניסיון לשכנע את עצמנו שהכול נפלא, אלא בהסכמה להפסיק להוסיף כאב על כאב.
חמלה עצמית אינה רחמים עצמיים, ואינה פטור מאחריות. להפך: היא מאפשרת לראות את המציאות בבהירות, בלי שהביקורת הפנימית תשתלט על התודעה ותצמצם את יכולת הבחירה שלנו.
תרגול חמלה עצמית ברגע של קושי
בפעם הבאה שעולה מתח, בושה, כישלון או הצפה, עצרו לרגע. אפשר להניח יד על הלב או על הבטן, לא כמחווה טכנית אלא כאות לגוף: אני כאן.
אמרו לעצמכם בשקט: "זה רגע קשה." תנו שם למה שקורה, בלי לנתח ובלי למהר לתקן. אחר כך הזכירו: "קושי הוא חלק מהחוויה האנושית. אני לא לבד בזה." ולבסוף שאלו: "מה אני זקוק/ה לו עכשיו כדי לפגוש את הרגע הזה בטוב?"
ייתכן שהתשובה תהיה מנוחה, גבול, שיחה כנה, נשימה אחת עמוקה או פעולה אחראית שכבר דחיתם. חמלה אינה תמיד נעימה. לפעמים היא אומרת לנו להפסיק לרצות, לבקש עזרה או להודות שטעינו.
כשהקול הביקורתי מתעקש
הקול הביקורתי בדרך כלל אינו אויב. לעיתים הוא מנגנון ישן שמנסה להגן מפני דחייה, כישלון או אובדן שליטה. אך הגנה באמצעות הקטנה עצמית גובה מחיר גבוה, במיוחד בתקופות עומס ובתפקידים חינוכיים שבהם נדמה שאין מקום לטעות.
במקום להתווכח עם הקול, אפשר לומר לו: "אני מבין/ה שאתה מנסה לשמור עליי. ובכל זאת, אני בוחר/ת לדבר אל עצמי אחרת." חזרו לתחושת הגוף, לנשימה ולצעד הבא האפשרי.
חמלה עצמית נבנית בחזרות קטנות. בכל פעם שאתם בוחרים בנוכחות במקום בהלקאה, אתם מלמדים את התודעה שיש דרך אחרת להיות עם עצמכם.
השאר תגובה