ואז יצאתי לריטריט.

הרגשות מהאירוע אמנם שככו, אך עדיין, היה בי רצון (שכיבדתי בשלב זה) לשמור מרחק מאותו אדם שפגע בי, גם כשהיה לזה מחיר לא פשוט.

חשבתי על כך שאצטרך לעשות עבודת עומק על מה שהיה שם, חשבתי שזה ייקח קצת יותר זמן.

ואז, בישיבה השנייה שלי ביום הראשון של הריטריט, כשתכננתי למדוט על משהו אחר לחלוטין, הופיע השד, עם כל מה שהיה לו  לומר.

שנים של לימודים בהדרכה של מורה יוצאת דופן, ותרגולים מסוגים שונים שקיבלתי בהעברה חד פעמית מאותה מורה, אפשרו לי להתבונן בטבעו אמיתי של אותו השד.

הרי אני לא צריכה להיות מתרגלת מתקדמת מדי מכדי להבין שבכדי שתתקיים שם פגיעה, צריך אותי שם, שתיפגע.

ומה זה אומר?

כך פשוט, שאותן מילים לא היו פוגעות באותה עוצמה (ואולי אפילו בכלל לא?) במי שאינה רגישה לדברים שנאמרו.

ובמילים אחרות, המילים האלה פגשו אותי במקום שממילא היה רגיש לאמירה מסוג זה.

חכם בודהיסטי ענק, מאסטר שאנטידווה, בתרגומה של אותה מורה מופלאה, לימד:

היכן זה תמצא יריעת עור כה גדולה

שתכסה את פניה של כל האדמה?

העור המצוי בסוליית נעלך

 שקול לכיסוי כל פני האדמה 

וזה אומר שאיני יכולה לכסות את כל הדברים, האנשים, האירועים בחיי שעלולים לפגוע בי. 

אין לי יריעת עור שהיא מספיק גדולה לשם כך.

מה אני יכולה לעשות?

לנעול נעליים.

מה שאני אמורה לעבוד עליו הוא לא להשתיק את הקולות בחוץ, למנוע מאחרים לומר דברים שיפגעו בי. 

וכן, גם אם זו הבחירה בשלב ראשון, לא להימנע מאותם אנשים בגלל הסיכוי שאולי אפגע.

כך מפתחים התנהגות מתגוננת שמונעת מאיתנו לחיות את החיים במלואם.

מה שאני צריכה לעשות הוא להסתכל פנימה, לראות נכוחה מהו שפגע בי כל כך, 

ולרפא את אותו מקום כך שלא יכאב במידה וייתקל במצב דומה.

קוראים לזה בניית חוסן נפשי. אך בכדי שנעשה את זה נכון, ללא אטימות, ללא סגירה של הלב, יש צורך לעשות זאת בחכמה.

אבל זה דורש אומץ.

ולי יש.

אז מה ראיתי שם? 

המשיכו לקרוא בחלק 3..