במאמר הקודם סיפרתי על הרגע שבו בחרתי באמת הפנימית שלי ושלחתי הודעת ביטול פתאומית על התחייבות מקצועית קודמת. בחרתי ביושרה על פני ניהול התדמית שלי. יש לנו נטייה רומנטית לחשוב שברגע שאנחנו עושים את הדבר "הנכון", אנחנו מיד עטופים בתחושה של שלווה עילאית והארה.

המציאות, לפחות במקרה שלי, הייתה שונה לחלוטין.

התגובה שקיבלתי לאותה הודעה הייתה קשה. ובאותו רגע, במקום להרגיש שלווה, הרגשתי כאילו דחפו אותי מצוק. הגרון שלי נחנק, הבטן בערה, ומערכת העצבים שלי הוצפה באדרנלין.

כשהגוף מזהה "סכנת חיים"

במיינדפולנס אנחנו לומדים להפריד בין הסיפור שהמוח מספר לבין מה שקורה בפועל. מבחינה הגיונית, ידעתי שאני בטוחה ושההחלטה שלי הייתה נכונה. אבל מערכת העצבים שלי פירשה את הכעס של הצד השני ואת הפגיעה האפשרית במוניטין כסכנת הישרדות מיידית.

האנרגיה בגוף עלתה למעלה – לראש ולחזה. הנשימה הפכה שטחית, המחשבות טסו בלופ, והרגשתי סוג של "ריחוף" וניתוק, כאילו אני לא מחוברת לאדמה.

המיתוס של "לשבת עם זה"

כמתרגלי מיינדפולנס, האינסטינקט הראשון שלנו הוא לרוב ללכת לכרית המדיטציה, לעצום עיניים ולנסות "להתבונן בנשימה". אבל כשהגוף נמצא בשיא של תגובת "הילחם או ברח" (Fight or Flight), ניסיון למדוט יכול להיות הדבר הגרוע ביותר לעשות. אי אפשר לפתור פניקה פיזית בעזרת פילוסופיה רוחנית. לפני שעובדים עם התודעה, חייבים לקרקע את הגוף.

הנה פרוטוקול "העזרה הראשונה" שהשתמשתי בו כדי לכבות את האזעקה של מערכת העצבים:

1. מגע של עוגן ושחרור קולי

החרדה נועלת את הגרון (מרכז הביטוי) ומכווצת את הבטן (מרכז ההישרדות). שמתי יד אחת על הגרון ויד שנייה על הבטן, ופשוט נתתי לעצמי להרגיש את החום והכיווץ. כדי לשבור את ה"מנעול" הפיזי הזה, התחלתי לנשוף את האוויר החוצה באנחה קולית, "האאא" ארוך וכבד. הרטט של הקול משחרר את הגרון, והנשיפה הארוכה מאותתת לעצב הוואגוס (Vagus nerve) שאפשר להתחיל להירגע.

2. אסקפיזם "נקי" (למה סודוקו עדיף על מדיטציה)

לפעמים, כשהאמיגדלה (המרכז הרגשי במוח) קודחת מרוב חרדה, אנחנו צריכים להכריח את הדם לעבור לאזור אחר במוח. לקחתי חוברת סודוקו והתחלתי לפתור. זה אולי נשמע כמו ההפך ממיינדפולנס, אבל זה היה כלי טיפולי מדויק: סודוקו דורש לוגיקה וריכוז (מה שמפעיל את האונה המצחית), ואין לו שום מטען רגשי. אם לא הייתי בריטריט, אולי הייתי בוחרת בקריאת ספר עלילתי סוער, אלא שמאלה לוקח זמן לחזור לריכוז הנקי מהסחות דעת. הסודוקו לא משאיר "שאריות דביקות". למספרים אין דרמה, והם העסיקו את החלק הלוגי של המוח שלי עד שהמערכת הרגשית התקררה.

השורה התחתונה

החלק החשוב ביותר בעבודה רוחנית הוא לדעת מתי להפסיק לנסות להיות "מוארים" ולהתחיל לטפל בגוף שלנו כמו שהיינו מטפלים בילד מבוהל. רק אחרי שהגוף חזר לאדמה והנשימה נרגעה, יכולתי להתפנות לעבודה האמיתית: להתמודד עם השתיקה, עם הצורך הנואש שלי באישור, ועם הקולות בראש שעדיין סירבו להירגע. על כך – במאמר הבא.