שאלה רגישה: “איך אני יודעת אם אני מקבלת משהו – או סתם עוצמת עיניים?”

קבלה של המציאות כמות שהיא לא מרגישה כמו ניתוק.

היא מרגישה כמו נשימה. כמו נוכחות.

אם אני באמת נוכחת עם מה שיש – גם אם זה כאב – זו קבלה.

אם אני קופאת, מתנתקת, מרגישה מין אדישות – אולי זו הדחקה.

הקבלה של המציאות נעוצה בהבנה שהחיים שלנו מורכבים מרגעים של אושר וסיפוק כמו מרגעים של אכזבה וכאב, גם כאב גדול מאוד. הסירוב שלנו לקבל רגעים וחוויות שאינם נעימים לנו בעצם מגביל את היכולת שלנו לחוות את החיים במלואם.

וזה לא עובד כך. פשוט לא.

אין שום דבר לא בסדר עם החיים שלנו אם אנו חווים רגעים של מפח נפש, של כאב לב, של תסכול. להיפך, חיים מלאים הם חיים שיש בהם את כל אלה.

ואם אני מעזה לחוות את כל הרגשות, הרי שאני חווה חיים מלאים, ויותר מכך. אני מגדילה את איזור הנוחות שלי, את מנעד המקומות בהם אני מרגישה שיש בי את היכולת להתמודד עם מה שהחיים מציעים ואף ללמוד ולהתפתח מהם .

וזו צמיחה רוחנית אמיתית. לא להסתפק רק ברגעים של אושר, אלא להיות מוכנים לחוות הכל, להבין שהכל חלק מהגדילה שלי, ולהרגיש נינוחה בחיים מלאים שכאלה.

כי מה האלטרנטיבה? חיים של פחד מכל מצב לא נעים או כואב. חיים בהם לא אעז להתאהב כי הלב שלי עלול להישבר, שלא אעז לקחת על עצמי תפקידים מאתגרים כי אני עלולה להיכשל, שלא אעז ללכת אחר החלום שלי כי אולי אחווה תסכול.

אז קבלה היא בדיוק ההיפך מעצימת עיניים. כמו שכתב אלתרמן:

"אל תרכיבו משקפיים, לא קודרות ולא שמחות, הסתכלו בעיניים, בעיניים פקוחות"..

קבלה היא אקט אקטיבי של מוכנות לחוות את כל מה שהחיים חובקים בחובם, ולצמוח מהם. 

שאלה לכם לסיום: באיזה תחום בחיים אתם לא בטוחים  אם אתם משחררים באמת, או פשוט מתרחקים?