“זה לא הסתדר, אבל פתאום הרגשתי הקלה… ואז הרגשתי אשמה על זה.”

לסיום הסדרה על 'לקבל את מה שיש' נדבר על המקום הזה בו הלב יודע משהו שהראש עוד לא הסכים לשמוע:

שמשהו נגמר – וזה בסדר.

לפעמים ההקלה באה לא כשקיבלנו מה שרצינו, אלא כשעזבנו את מה שכבר לא משרת אותנו.

וזו חכמה גדולה הרבה יותר מאשר לקבל את מה שרצינו. 

ולא כי חלילה יש משהו פסול בלקבל את מה שאנו רוצים, להיפך. אלא שמרדף אחרי אלה הפך לטבע שלנו.

אנחנו פה כדי לגדול, לצמוח, להרחיב את האיזור בו אנו נושמים בנינוחות, מוכנים לחוות הכל.

ואז, היכולת הזו לשחרר את מה שכבר לא מתאים יותר, זו מעלה אמיתית.

החיים שלנו משתנים בכל רגע ורגע, גם כשלא תמיד זה גלוי לעין. הדבר הקבוע היחיד בחיינו – הוא השינוי. 

עיסוקים, מקומות, עקרונות ורעיונות ואולי אפילו אנשים שהתאימו לנו בעבר, כבר לא משרתים אותנו יותר ואולי אפילו מזיקים ממש. 

האם יש בנו את התבונה לשחרר אותם להמשיך לדרכם ולהשיל אותם מעלינו כנשל הנחש?

וחשוב מכך, להתחבר ללב שמרגיש נוח עם השינוי ולא לתת לראש שברובו מלא בהתניות חיצוניות לגרום לנו לפקפק באמת?

תנסו את זה, זה יכול להוביל לברכה אחת עצומה לפחות – חיבור אמיתי וכן למי שהכי חשוב שתתחברו אליו – עצמכם. 

ושאלה לך לסיום: האם יש משהו שלא הסתדר – אבל את.ה מרגיש.ה שקט פנימי לגביו?