אז כמה פעמים זה קורה לנו (ביום..) 

אנחנו מבטיחות לעצמנו שהלילה הנייד לא נכנס לחדר השינה, לא ניגע בסוכר/פחמימות/לחם/שלושתם..לא נוותר על הליכה בערב או כל התחייבות אחרת שאנחנו יודעים, פשוט יודעים שלעמוד בה ישדרג את איכות החיים שלנו באופן משמעותי. 

ואז מגיע הרגע הבלתי נמנע כמעט – שאנחנו נשברים.

באותו רגע ממש עולה השקר, כן, השקר של האשמה. 

הקול בראש אומר: "איזו חלשת אופי אני", "אין לי כוח רצון", או כל גרסא אחרת של המסר שהוא במהותו דומה.

ומדוע זהו שקר? כי אנחנו מניחים שהדחף הזה, הפיתוי הזה, וחוסר היכולת לעמוד בו – הם עדות למי שאנחנו באמת. אנחנו מזדהים לחלוטין עם הפעולה.

נקודת המפנה – רגע של הפרדת כוחות

נו באמת, אז אם זו לא אני אז מי זה שבילה כעת שעה בפייסבוק במקום לצאת להליכה שהתחייבתי אליה?

תכירו, זה האגו שלנו. שקשור אלינו, ללא ספק, אבל הוא לא מי שאנחנו.

האגו הוא אותו חלק בנו שהוא בסך הכל אוסף של התניות, הרגלים, ומנגנוני הישרדות שמחפשים עונג מיידי ובורחים מכאב או שעמום. זה מה שהוא עושה, זה מה שהוא נועד לעשות.

האגו הוא לא מפלצת, הוא לא מבקש ברעתנו חלילה, אלא שהאג'נדה שלו יכולה להתנגש לפעמים עם זו של ה'אני' הגדולה יותר. 

הוא בעיקר עובד על אוטומטים, על הרגלים, ומאחר והמח שלנו בנוי ועובד על הרגלים, נראה שהוא הרבה פעמים משתלט וקובע עבורנו – המודעות הגדולה יותר – מה באמת נעשה.

וזו הבחנה שיכולה לעשות את כל ההבדל. זה מה שהיא עושה עבורי.

אני לא אותו חלק מותנה לחפש עונג מיידי, ולברוח מכל סוג של כאב או סבל – אפילו שעמום, אני המודעות המסוגלת להתבונן באגו הזה.

כלומר,  ה"אני" האמיתי הוא זה שמתבונן בדחף. החלק שחייב את הסחת הדעת עכשיו הוא רק המנגנון של האגו שנדלק. כמו תוכנת מחשב שרצה ברקע.

איך המנגנון עובד (ולמה הוא לא האויב)

אז כאמור, האגו שונא להרגיש חוסר נוחות (שעמום, פחד, מתח, ריקנות). ברגע שיש קצת ואקום, האגו מיד דורש "רעש" (אוכל, רשתות חברתיות, דרמה) כדי לא להרגיש.

אני יכולה להעיד שבשהות שלי בריטריט הוא ממש ייצר דרמה עם מינימום כלי עבודה (הטלפון והאייפד נשארו בבית). בכישרון מרשים, הוא ייצר סיפור דרמטי שתפס את תשומת הלב שלי למשך שעות. דרמה שהסתיימה רק כאשר הייתי בשלה לעשות את ההפרדה הזו ואז ההתבוננות החומלת באגו שפשוט לא יכל להכיל את תחושת הבדידות.

ברגע שמבינים שזה האגו וזו העבודה שלו (להגן עלינו מלהרגיש מועקה דרך הסחות דעת) – אפשר להפסיק לכעוס עליו. לא צריך "להרוג" את האגו, צריך רק להפסיק להאמין שהוא המנהל של האירוע.

הכלים המעשיים (איך עושים את זה?)

אז איך באמת אני עושה את זה? זה הרבה יותר פשוט ממה שזה נראה, אבל כתמיד, דורש תרגול. 

נתחיל בשימוש בכוחה של השפה. אפילו רק שינוי הטרמינולוגיה יכול לעשות פלאים לאופן בו התודעה שלי מפרשת את האירוע, ומשם, כזכור, מתחיל השינוי. אז כך, במקום להגיד "אני חייבת מתוק" או "אני לא מסוגלת להתרכז", אני יכולה ללמד את עצמי להגיד: "אני שמה לב שיש בי עכשיו דחף חזק למתוק", או "המוח שלי מחפש עכשיו הסחת דעת". 

נשמע טכני, אבל שוב, כוחה של השפה.. תנסו..

הכלי הבא הוא כלי העבודה המשמעותי ביותר בעיני בתרגול מיינדפולנס ובחיים – יצירת המרווח. ברגע שאנחנו הופכים ל"מתבוננים" בדחף במקום "להיות" הדחף, נוצר מרווח של כמה שניות. במרווח הזה נמצאת זכות הבחירה שלנו. זוכרים את ויקטור פרנקל? שם נמצאת היכולת שלנו לגדול. 

אז בעצם התרגול הוא לעצור לשניה ולהתבונן. לנסות להתחבר להכרה שזו לא 'אני' שם, אלא האגו שפשוט רוצה את מה שהוא רגיל לרצות.

גם אם בסופו של דבר 'נכנעתי', זה לא משנה. עצם העצירה וההתבוננות כבר זורעות את הזרעים בתודעה לשינוי שיגיע בהמשך. 

ולבסוף, כוחה של חמלה. אז בסוף נכנענו לדחף וגללנו בנייד – 

המיינדפולנס כאן הוא היכולת להגיד "אוקיי, האגו שלי ניצח בסיבוב הזה, זה בסדר, זו לא המהות שלי", ולהמשיך הלאה בלי שרשרת של רגשות אשמה.

באופן פרדוקסלי כמעט, דווקא הגישה הזו תחליש את האגו שצמא למלחמות הקטנות שלנו איתו, כי הוא בדרך כלל מנצח. 

לא מלחמה, לא הדחקה. דרך האמצע – התבוננות ושחרור.

וכך, בהדרגה, אנו לוקחים חוויה של הלקאה עצמית שכל אדם בעולם המודרני חווה, והופכות אותה להזדמנות להכיר את המהות הפנימית השקטה שקיימת מעבר לדחפים.