באחד הרגעים המאתגרים ביותר בריטריט השתיקה שלי, מצאתי את עצמי מול קונפליקט פנימי סוער. לפני שיצאתי להתבודדות, נותרה לי התחייבות מקצועית שהייתי אמורה לקיים. אולם, ככל שהשתיקה העמיקה והתרגול קילף ממני שכבות של הסחות דעת, עלתה בי הבנה צלולה ובלתי מתפשרת: אני לא יכולה לקיים את ההתחייבות הזו.

השקט של הריטריט לא מאפשר לעשות פשרות או להתעלם מקול פנימי שאומר "עצרי. זה פשוט לא נכון לעשות את זה". הבנתי שעליי לבטל את ההתחייבות באופן מיידי ובלתי צפוי.

צומת הדרכים המשתק

עמדתי בפני צומת שדרש ממני לבחור איזה סוג של כאב אני מוכנה לספוג:

• האפשרות הראשונה (המבוכה החיצונית): לבטל את ההתחייבות ברגע האחרון, לאכזב את האנשים שסמכו עליי, לספוג כעס מוצדק לחלוטין, ולקחת את הסיכון שאפגע במוניטין המקצועי שלי, שלא לומר, לאבד את מקום העבודה.
• האפשרות השנייה (המבוכה הפנימית): להשתיק את הקול הפנימי שהתעורר בי, להמשיך עם התוכנית המקורית רק מתוך פחד מ"מה יגידו" ומההשלכות המקצועיות, ולנהוג בחוסר יושרה מוחלט כלפי עצמי וכלפי התהליך העמוק שלקחתי על עצמי.

הפניקה של האגו

כאן בדיוק נכנס האגו לפעולה. מדהים לראות איך תחת זכוכית המגדלת של המיינדפולנס, האגו נחשף במלוא חרדתו. האגו שלנו מתייחס למוניטין חברתי ולתדמית מקצועית כאל עניין של חיים ומוות.

כשהבנתי שהדבר הנכון לעשות הוא לבטל, המוח שלי נכנס לפניקה מוחלטת: "הם יכעסו עליי!", "אני אשרוף את הגשר הזה!", "אף אחד לא יעבוד איתי יותר!" האגו זעק שההישרדות שלי תלויה באיך שאני נתפסת בעיני אחרים. הפחד מאיבוד התדמית של "המורה האחראית והאמינה" הרגיש בגוף כמו סכנה קיומית של ממש. האגו תמיד יעדיף שנבגוד באמת הפנימית שלנו, ובלבד שלא ניראה רע כלפי חוץ.

הבחירה בכנות רדיקלית

אבל אי אפשר לתרגל נוכחות ואמת מתוך פחד. בחרתי לקפוץ אל תוך האש. שלחתי את הודעת הביטול. הודעתי על המצב ללא תירוצים, לקחתי אחריות מלאה על חוסר הנוחות שיצרתי בביטול הפתאומי, ולא ניסיתי להתגונן בפני הכעס והאכזבה שלהם (שהיו, כאמור, מוצדקים לחלוטין).

באותו רגע, בחרתי ביושרה על פני המוניטין.

השורה התחתונה: לשלם ב"מטבעות המבוכה"

התובנה העמוקה ביותר מהרגע הזה היא ההבנה שבחיים לפעמים החוץ והפנים מתנגשים, או שאולי אפילו אנחנו עושים טעויות שגורמות להתנגשויות האלה (כמו במקרה שלי), ויש מחיר שאנחנו נאלצים לשלם. 

השאלה היחידה היא איפה נבחר לשלם בהם:

1. לשלם בחוץ: להתמודד עם מבוכה מקצועית, ביקורת, או אכזבה של אחרים מאיתנו.
2. לשלם בפנים: להסתובב עם תחושת זיוף, ועם הידיעה שבגדנו בגבולות של עצמנו.

מיינדפולנס אמיתי דורש מאיתנו להבין שלפעמים, אי אפשר גם להציל את התדמית וגם לשמור על היושרה בו זמנית. כשהשניים מתנגשים, הבחירה באמת הפנימית תגבה מחיר חיצוני שעלול להיות לא נעים – אבל החופש הפנימי והשקט שמתקבלים בתמורה הם לא יסולאו בפז.

והמחיר החיצוני אכן הגיע. התגובה שקיבלתי לאותה הודעת ביטול הייתה קשה, ובעקבותיה נשאבתי ל-24 שעות של סערה רגשית מטלטלת ורגשות קשים במיוחד. על מה בדיוק קורה לגוף ולתודעה כשהאמת שאמרנו מתנגשת עם הכעס של העולם בחוץ, ואיך מספקים "עזרה ראשונה" למערכת העצבים – על כך אספר במאמר הבא.