“אבל אם אני משחררת – זה לא אומר שאני מוותרת?”

לפעמים שחרור נראה כמו חולשה. כאילו אנחנו עוזבות משהו שאמור להיות חשוב לנו.

אבל שחרור הוא לא ויתור – לפני הכל הוא שאלה פתוחה:

האם אני עדיין מחזיקה בזה – כי זה חי בי, או כי אני פוחדת לעזוב?

הרבה פעמים אנו מוצאים את עצמנו נאחזים במה שעמוק בלב אנחנו יודעות ויודעים שהוא כבר לא בשבילנו.

אז השאלה הזו היא שאלה קריטית. האם אני מתעקשת על הדבר – עבודה, מערכת יחסים, מטרה מסויימת – כי היא באמת חשובה וטובה לנו או כי אנחנו פוחדות לעזוב?

וזו שאלה שטוב לענות עליה ממקום של שקט, של חיבור אמיתי לעצמנו.

ובמידה שאנו מגיעים למסקנה שאכן זה משהו שהוא חשוב לנו, דווקא אז, לשחרר.

לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולות בכדי לקדם את העניין, ואז לשחרר.

יש כאן מרכיב גדול מאוד של ענווה. זו ההבנה שלא הכל תלוי בנו, ויש גורמים נוספים שמשפיעים על התוצאה הסופית – בין אם היא תהיה לרוחנו או לא.

שחרור האחיזה בתוצאה הוא לא תבוסתנות, להיפך. הוא מאפשר לנו לעשות באמת כמיטב יכולתנו, בכל רגע נתון, ואז את השלווה המגיעה משחרור הנובע מההבנה שאין לנו שליטה על הכל, רק על עצמנו.

והרווח? אני לומדת להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי, בכל רגע ורגע, הגרסה שאינה תלויה בדבר מלבד עצמי. 

ובנוסף, אני זוכה לחיים של שלווה המגיעה מאותה ענווה והבנה של המציאות.

תנסו את זה, זה ממכר ממש. ומתוך השחרור, באורח פלא, מופיע בדיוק מה שנכון וטוב לנו. בדוק. 

אז שאלה אליכם סיום:

מה אתם מחזיקים חזק, גם כשיש בפנים קול שקט שכבר מוכן לשחרר?