מישהי אמרה לי (האמת היא שזו מישהי/מישהו אחרים בכל מפגש כזה..):

“אם אני אקבל את המציאות – אז אולי אני פשוט אפסיק לרצות?”

אבל קבלה לא סותרת שאיפה.

להפך – היא מאפשרת לנו לרצות בלי להילחם.

לרצות ממקום חופשי. בלי להיאחז.

קבלה זה לא להפסיק לחלום – זה להסכים להיות במקום שבו אני נמצאת גם כשאני עוד בדרך.

ואז זה פשוט נפלא כי אני נהנית גם מהדרך ולא רק מהתוצאה.

כי אתם יודעים מה קורה כשאנו משיגים את התוצאה הרצויה – מיד עולה הדבר הבא שאנו ממש חייבים להשיג בכדי להיות מאושרים..

אז קבלה של המציאות כמות שהיא, בעצם מבטיחה לנו יציאה מהספירלה המטורפת הזו.

על קברו של חברי היקר שי, שעזב אותנו הרבה מדי טרם זמנו, חרוט המשפט האלמותי של ג'ון לנון:

"Life is what happens to you while you are busy, making other plans”

וזה מה שקבלה של מה שיש מאפשרת לנו להימנע ממנו, חיים של תחושת החמצה, מכיוון שלא היינו שם כשהחוויות – נעימות יותר או פחות – התרחשו. היינו עסוקים בתכניות עתידיות.. 

אז שוב שאלה לסיום:

האם את מרשה לעצמך לרצות – מבלי לשפוט איפה את עכשיו?