במהלך היממה הסוערת שעברה עליי מאז שביטלתי את ההתחייבות המקצועית שלי, מצאתי את עצמי יושבת בשורה הראשונה של קולנוע אישי ומטריד במיוחד: קולנוע התודעה שלי.

המוח שלנו הוא מכונת הישרדות, וכשהוא מזהה איום (כמו פגיעה במוניטין או כעס מצד אדם אחר), הוא לא מסתפק בלשדר אזהרה – הוא מתחיל לכתוב תסריטי אימה.

תסריטי האימה של התודעה

במשך שעות, הקשבתי לקול בראש שלי שתיאר לי בפירוט מפחיד את העתיד: איך אאבד את העבודה הזו לחלוטין, איך אף ארגון לא ירצה להעסיק אותי יותר בעקבות ההחלטה הזו, ואיך הכתם המקצועי הזה ילווה אותי לנצח.

החלק הכי מתעתע במספר הלא אמין הזה, הוא שהגוף שלנו מאמין לו. החרדה שהרגשתי לא הייתה תיאורטית; היא הייתה פיזית, אמיתית, וכבדה. חוויתי את כל התרחישים האיומים האלה כאילו הם כבר התרחשו במציאות.

הבוקר שאחרי: המפגש עם המציאות

אבל אז הגיע הבוקר שאחרי. התעוררתי, השמש זרחה, הציפורים צייצו, ופתאום הבנתי דבר מדהים: שום דבר מזה לא קרה באמת, למרות שאת העבודה במקום המסויים הזה איבדתי.

השמיים לא נפלו. אני עדיין כאן. הקריירה שלי לא נמחקה. כל אותן קטסטרופות התחוללו אך ורק בתוך הראש שלי. ההבנה הזו היא אחת מתגליות הליבה של תרגול המיינדפולנס: אנחנו יכולים להתבונן במחשבות שלנו, לזהות כמה הן מפחידות ומשכנעות, ועדיין – לבחור לא להאמין להן.

סליחה על האנלוגיה הדרמטית שאני עומדת להציג, אבל זה הזכיר לי קטע מופלא מהסרט האלמותי "פורסט גאמפ", שבו לויטננט דן, שאיבד שתי רגליים במלחמה במקום להיהרג כגיבור אמיתי כמו אבותיו לפניו, וכעס על אלוהים כעס שהרס את חייו, ניצב על תורן הספינה של פורסט בלב סערה קשה בלב ים. הוא מביט למעלה ומתריס בצעקות לאלוהים שבשמיים:

"אתה קורא לזה סערה??"

"זה הכי טוב שאתה יכול??"

הסערה חלפה, זו שבחוץ וזו שבלבו של לויטננט דן, כשהוא יושב מחייך על סיפון הספינה, ופורסט מתאר: "אני חושב שזה היום בו לויטננט דן עשה שלום עם אלוהים". 

אז אני לא משווה בין הסערות.. אבל אני גוזרת מהקטע המקסים הזה את ההבנה שכאשר אנו מוכנים לשהות עם הסערה, לאפשר לה לזעוק את צעקתה, בא אחר כך שקט.

התגמול הלא צפוי של האמת

לא רק שהקטסטרופה לא התממשה, מבחינתי, המציאות למעשה הסתדרה בצורה טובה הרבה יותר ממה שיכולתי לדמיין או לתכנן.

בעקבות הביטול והוויתור על הניסיון "לרקוד על שתי החתונות", נוצרה אלטרנטיבה חדשה שמבחינתי היא עדיפה. 

כפי שכתבתי, המנהלת כתבה לי שדרכנו המשותפת הסתיימה, וזה באמת בסדר גמור. באמת.

לפעמים אנחנו יוצרות את ההזדמנויות לשחרר אחיזה בדברים שזמנם בחיינו עבר.

אני הרווחתי את ההבנה של כוחה של היושרה, ואת הידיעה שיש עוד סוג של סערות שאני יכולה לצלוח בשלום,

זאת כמובן כאשר אני מתחייבת בפני עצמי לעשות כמיטב יכולתי שלא לעמוד בסיטואציה בה אני מפרה התחייבות בעתיד!

אנחנו לא הקול בראש שלנו

בספרו "נשמה משוחררת", מסביר מייקל סינגר שהצעד הראשון לחופש פנימי הוא ההבנה שהקול הבלתי פוסק בראשנו איננו אנחנו. אם אנחנו מסוגלים לשים לב לאותו קול מפוחד שמייצר את תסריטי האימה, המשמעות היא שאנחנו בסך הכל "הצופה" השקט שמקשיב לו. ברגע שאנחנו מנתקים את ההזדהות מהמספר הלא אמין הזה, אנחנו מפסיקים להיות קהל שבוי של הפחדים שלו ויכולים סוף סוף לחוות שקט אמיתי.

השורה התחתונה

כשאנחנו מפסיקים לנסות לתמרן את המציאות מתוך פחד, ופשוט בוחרים להגיד את האמת (גם כשהיא כואבת או מביכה), המציאות לרוב תופסת אותנו בדרכים שהמוח המפוחד שלנו לעולם לא היה יכול לצפות.

הקול בראש כנראה ימשיך לדבר. הוא ימשיך לייצר חרדות, תרחישים ופחדים – ככה הוא בנוי. אבל ברגע שאנחנו מבינים שהוא רק מספר לא אמין, אנחנו מפסיקים להיות הקהל השבוי שלו. וזו, בסופו של דבר, המשמעות האמיתית של חופש.

עוד קצת על הקול שבראש – במאמר הבא.