בואו נדבר רגע על הרגע הזה, המוכר לכל כך הרבה מאיתנו (גם אם אצל חלקנו זה מושתק): אנחנו נכנסים לחדר, לישיבה בעבודה, או אפילו למפגש חברתי, ומיד עולה בנו הדחף הבלתי נשלט הזה – להוכיח שאנחנו חכמים. שאנחנו מוכשרים. שאנחנו "על זה".

אנחנו מרגישים צורך להראות כמה אנחנו יוצאי דופן, כמה הידע שלנו רחב או כמה הביצועים שלנו מבריקים. לרוב, אנחנו קוראים לזה "גאווה" או "אגו", ולפעמים אנחנו אפילו כועסים על עצמנו על כך. שואלים את עצמנו: "למה אנחנו תמיד חייבים להרשים?", "למה אנחנו לא יכולים פשוט להיות?".

אבל מה אם נגלה שהגאווה הזו היא בכלל לא מה שחשבנו? מה אם נבין שהיא לא שחצנות, אלא פשוט השריון שבנינו לעצמנו כדי לשרוד?

כשהיינו צריכים "להרוויח" את המקום שלנו

איכשהו, נראה שכשגדלנו לא תמיד הרגשנו שהאהבה והביטחון הם מובנים מאליהם. גם אם לא גדלנו בתוך כאוס, או לצד הורים שלא ידעו להעניק את מה שהיינו זקוקים לו, סביר שפשוט למדנו מוקדם מדי שהעולם מעריך אותנו רק על פי "מה שאנחנו עושים" ולא על פי "מי שאנחנו". כי זה העולם בו אנו חיים – הוא מעריך הישגים שניתן לאמוד.

וכך, למדנו שקיים קשר ישיר בין המצוינות שלנו לבין תחושת הערך שלנו. גילינו שאם נהיה התלמידים הכי טובים, אם נבין הכל הכי מהר, אם נהיה אלה שתמיד יש להם את התשובה – נקבל את תשומת הלב וההערכה שהיינו כל כך זקוקים להן.

בלי שום כוונה לגרום לנזק, אבא ואמא מאוד התגאו בנו כשהשמענו איזו הברקה, כשהגענו להישג מרשים כלשהו, ואם נהיה כנים, האם אנחנו לא עושים בדיוק את אותו דבר עם הילדים שלנו?

השכל שלנו הפך למקלט. הכישרון שלנו הפך לכרטיס הכניסה שלנו לעולם המבוגרים. למדנו שאם נהיה מבריקים מספיק, אף אחד לא יוכל לפגוע בנו, ואולי – רק אולי – סוף סוף יראו אותנו.

אבל זה אומר שאנחנו צריכים להיות 'על זה' ללא הפסקה. רק 'להיות', כבר לא מספיק יותר.

האבירים בשריון המבריק

כאנשים בוגרים, אנחנו סוחבים את השריון הזה איתנו לכל מקום. אנחנו עוטים על עצמנו "פרסונה" – מסכה של אדם חזק, יודע כל, כזה שהחזה שלו מתוח קדימה וראשו מורם.

חשוב שנבין: השריון הזה לא נועד להקטין אחרים או לשלוט בהם. הוא נמצא שם כדי להגן עלינו. מתחת לקסדה המבריקה והידע המופלג, עומד עדיין אותו ילד קטן ומפוחד שמאמין שאם הוא יפסיק להיות מיוחד, מוכשר או מועיל – הוא פשוט ייעלם. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאם לא נהיה מקור להערכה, נהיה בלתי נראים. שאם אין לנו "ערך מוסף" להציע, איש לא יבחר להיות בקרבתנו. ולמה שיעשו את זה?

מה קורה כשהשריון הופך לכלא?

השריון הזה שירת אותנו נאמנה. הוא עזר לנו להצליח, להגיע להישגים ולשרוד רגעים קשים. מגיע לו שנכיר לו תודה. אבל הבעיה היא שעם הזמן, השריון מתחיל להכביד. הוא מייצר מרחק בינינו לבין העולם.

כשאנחנו מגיעים למפגש כשאנחנו עטופים בצורך להרשים, אנחנו אולי זוכים להערכה מרחוק, אבל אנחנו נשארים בודדים. אי אפשר לאהוב אותנו באמת כשאנחנו מוסתרים מאחורי הישגים ותארים. אי אפשר לגעת בלב שלנו כשהוא מוגן על ידי חומות של "מומחיות".

הצעד הראשון שלנו לעבר חופש אמיתי הוא להסכים, לאט לאט ובחמלה גדולה, להניח את הצורך להיות "מיוחדים". זה אומר להעז להגיע למפגש מבלי להביא איתנו את ה"תעודות" שלנו. להסכים להיות "רק אנחנו", מבלי לדעת הכל ומבלי לפתור את כל הבעיות.

זהו המסע שלנו: לגלות שמותר לנו להיות אהובים פשוט בגלל שאנחנו קיימים, ולא בגלל כמה אנחנו מבריקים.

מוכנים להצטרף אלי?