לאורך הסדרה הזו חקרנו את הגאווה שלנו לא כחטא, אלא כשריון. ראינו איך הצורך להיות "מיוחדים", "צודקים" או "יודעי כל" נועד להגן עלינו מפני הפחד להיות בלתי נראים או לא מספיק טובים.

כשאנחנו מבינים את זה, האינסטינקט הראשון שלנו הוא לרוב לנסות "להיות ענווים". אנחנו חושבים שהפתרון לגאווה הוא להקטין את עצמנו, לבטל את ההישגים שלנו, או להגיד לעצמנו "מי אתם בכלל?". אבל האמת היא שענווה מאולצת היא רק הצד השני של אותו מטבע של אגו. היא עדיין התעסקות בלתי פוסקת בעצמנו ובאיך אנחנו נתפסים.

התרופה האמיתית לגאווה היא לא הלקאה עצמית. התרופה היא רכות (Tenderness).

להפסיק להילחם בשריון

כשזיהינו בתוכנו את הצורך להרשים או להוכיח שאנחנו חכמים יותר מאחרים, התגובה האוטומטית שלנו הייתה שיפוטיות. כעסנו על עצמנו. הרגשנו שזו "עבירה" רוחנית או מוסרית. אבל כשאנחנו נלחמים בגאווה שלנו בכוח, אנחנו רק מחזקים את השריון. אי אפשר להמיס קשיחות בעזרת עוד קשיחות.

השחרור האמיתי קרה כשהפסקנו לשפוט את עצמנו על כך שיש לנו אגו. במקום לנסות "לשבור" את האביר הגאה שבנו, התחלנו להסתכל עליו בעיניים רכות. הבנו שהחלק הזה שרוצה להרשים הוא לא "רע" – הוא פשוט חלק מבוהל. הוא חלק שמאמין שאם הוא לא יבריק, הוא לא יקבל אהבה.

הנוכחות המערסלת של הבוגר שבנו

הריפוי מתרחש כשאנחנו מצליחים להביא "נוכחות מיטיבה" לתוך התהליך. זוהי המודעות שרואה את הגאווה עולה, ובמקום להגיד "נו, שוב אתם עושים הצגות?", היא אומרת: "אני רואה אתכם. אני רואה שאתם מרגישים צורך להוכיח את עצמכם עכשיו כדי להרגיש בטוחים. זה בסדר. אני כאן איתכם, ואתם ראויים לאהבה גם בלי לעשות כלום".

ברגע שאנחנו מעניקים לעצמנו את החמלה הזו, השריון פשוט מתחיל לנשור מעצמו. אין לו כבר צורך להגן על כלום, כי המקום הפגיע שבפנים כבר קיבל את האישור שהוא היה זקוק לו – מאיתנו.

הבית שבתוך הנוכחות

חופש אמיתי מגאווה הוא לא הרגע שבו אנחנו הופכים ל"קדושים" או ל"מוארים". חופש אמיתי הוא הרגע שבו אנחנו מפסיקים לבצע מניפולציות על המציאות כדי שיאהבו אותנו. אנחנו מפסיקים לנסות להיות "חכמים", "מועילים" או אפילו "פגיעים באופן מרשים".

אנחנו פשוט מסכימים להיות.

הענווה האמיתית היא פשטות. זה המקום שבו אנחנו כבר לא צריכים לבנות כס מלכות כדי שיראו אותנו מרחוק. אנחנו יכולים פשוט להקים בית קטן וחם בתוך הנוכחות של עצמנו. אנחנו מגלים שאנחנו שייכים, שאנחנו מספיק טובים, ושאנחנו אהובים – לא בזכות הידע או הצדק שלנו, אלא פשוט כי אנחנו כאן.