זו לא פעם ראשונה שאני מדברת על אמת שמבחינתי היא באמת מוחלטת (גם אם אני נוטה לשכוח אותה לעיתים..) והיא שאנו רואים, שומעים, חווים כ'בחוץ', את מה שקיים בפנים.
כתבתי על זה בעבר במאמר להתגלח על המראה – למה זה אף פעם לא עובד
בהתייחס למה שחוויתי בשבוע שעבר, משמעות הדברים היא שהייתי רגישה למילים שנאמרו, ל 'מסר' שקיבלתי מהם,
מכיוון שיש בי משהו שמרגיש כך.
וזה לא אומר שאני מסכימה בדיוק עם המילים שנאמרו, אלוהים עדי שעם המילים האלה אין בי חלקיק של הסכמה.
אלא שיש בי משהו שמסכים עם מה שאני חוויתי שהצד השני מנסה להעביר לי.
במקרה הזה, ואני בוחרת לשתף מתוך אמונה שזה יעזור להבין את העניין בבירור, המסר היה "את לא אמא מספיק טובה".
ומכך, אותה מחשבה המאפיינת את רובנו ככולנו, "את לא מספיק טובה".
וחשוב מאוד להדגיש באופן חד משמעי.
זה לא אומר שהמילים האלה נכונות.
כל מה שזה אומר זה שבי יש משהו שעדיין מרגיש "לא בסדר".
ועם זה אני רוצה לעשות עבודה.
אני עוזבת את מי שאמר.ה את המילים, ואני נכנסת פנימה לבדוק את מקור הרגש הזה,
ולעשות איתו את מה שיש לעשות – כל אחת ואחד לפי השקפת עולמם.
כך שבעצם מה שאני מנסה לומר הוא שגם האירוע הלא נעים הזה, מתוך ההבנה שהוא מראה של התודעה שלי,
הוא הזדמנות להתבונן עוד לעומק, ולראות מה נמצא שם, גם כשחשבתי שהוא כבר אינו.
אז האם עדיין אפשר לומר שזה היה אירוע שלילי?
הוא היה לא נעים. ללא ספק.
אבל הוא העביר אותי עוד משוכה בדרך להיכרות עם טבעה האמיתי של תודעתי.
וההבנה הזו היא שחרור אמיתי, ובניית חוסן נפשי אמיתי, מאחר והיא אינה נדרשת להתגונן, להיאטם, לסגור את הלב בפני העולם.
להיפך.
היא מאפשרת פתיחה של הלב לעולם, שכל כולו הוא מראה אחת ענקית של תודעתי.
והערה אחת חשובה.
העובדה שמישהו הוא מראה של תודעתי אין משמעה חלילה שאני אמורה לאפשר לפגיעה להימשך! בשום פנים ואופן לא!
ובמקרה של פגיעה ממשית יש להתרחק ואף לנתק מגע, לפחות באופן זמני!
אלא שאם בכך מסתיימת העבודה שלי עם מהות הפגיעה, אני יכולה, כפי שכתבתי במאמר, להתחיל לספור לאחור את הדקות עד הפגיעה הבאה.
אני חייבת לעצמי לראות היכן היא נמצאת בתוכי, ולרפא שם.
באהבה, בחמלה, ובעיקר בחכמה.
השאר תגובה