אז כמתרגלת רוחנית, יש לנו לעיתים פנטזיה סמויה איך התרגול רוחני או המיינדפולנס אמורים להיראות. 

לפעמים אנחנו נוטים לדמיין שברגע שנתרגל מספיק זמן, נהפוך למעין ישות שלווה שלא ניתן לטלטל אותה. 

אנחנו חושבים שאם מישהו יפגע בנו, אנחנו פשוט "ננשום", נחייך, נעשה את את האנליזה הנחוצה

ומכך נבחר את התגובה הנכונה, ונמשיך הלאה.  

אבל השבוע המציאות קצת העירה אותי והזכירה לי כמה הפנטזיה הזו רחוקה מהאמת. עדיין.

חוויתי אינטראקציה קשה וכואבת מאוד עם דמות משמעותית בחיי. 

נאמרו דברים שפגעו בבטן הרכה ביותר שלי ובערכים שהכי חשובים לי. 

באותו רגע, כל ה"זן" והשלווה התנדפו. מערכת העצבים שלי זיהתה סכנה, והגוף שלי הוצף באדרנלין. 

לא הייתה שם חמלה. הרגשתי כאב חד, כעס בוער, וצורך עז להגן על עצמי ולהדוף את הפגיעה. 

ומתוך המקום הפגוע והמתגונן הזה – הגבתי. לא רק בתוכי, אלא גם כלפי חוץ.  

במיינדפולנס אנחנו מדברים רבות על "המרווח שבין הגירוי לתגובה" – אותו חלל שבו נמצאת החירות שלנו לבחור איך לפעול. כמתרגלת ומורה, הייתה לי איזושהי ציפייה סמויה מעצמי שברגע האמת, גם בתוך משבר, אני אדע לשהות במרווח הזה ולהגיב מתוך חוכמה ואיזון. 

אבל מה שקרה בפועל היה שונה לגמרי. ההפתעה הגדולה ביותר שלי לא הייתה ממה שנאמר לי, אלא מעוצמת התגובה של עצמי. לא הייתי מוכנה לזה. לא תיארתי לעצמי שהמערכת שלי תגיב בצורה כל כך אינטנסיבית וסוערת, ושבאותו שבריר שנייה המרווח פשוט ייסגר לחלוטין ואני אפעל מתוך אינסטינקט הישרדותי טהור.

יחד עם זאת, לא הייתה בי הלקאה עצמית או רגשות אשם על איך שהגבתי. במקום זאת, מצאתי את עצמי מנתחת את הסיטואציה בהשתאות ובהפתעה: הנה אני, עם כל שנות התרגול, ועדיין – כשהפצע עמוק מספיק, הביולוגיה וההתניה הרגשית מנהלות את ההצגה. 

כך שאחרי הסערה, כשהבנתי שאיבדתי את "המרווח שבין הגירוי לתגובה", התיישבתי לתרגל.

אבל לא ניסיתי לייצר מצב תודעה מואר או לתקן את מה שקרה. הבאתי איתי אל הכרית את העייפות, את ההפתעה מהעוצמה של עצמי, ואת הפגיעות הלא-מושלמת.  

נתתי לדברים מרחב עצום. הבנתי שלפעמים הפעולה הרוחנית היא לא להיות במרווח המושלם תמיד, אלא לדעת להתבונן בעצמנו מתי המרווח הזה קורס – בלי לשפוט את הקריסה.

כמובן שמעצם טבעם של רגשות, הם ארעיים וחולפים. כל רגש, אם לא נאחז בו, יחלוף.

ואני כמובן החלטתי שלא להיאחז.

ויחד עם זאת,

נוצרה כאן הזדמנות נוספת ליצור גבול שהוא ברור יותר במערכת היחסים הזו שלי.

לא מתוך כעס או טינה, אלא מתוך הבנה שגם אני עצמי לא הייתי כנה עם עצמי לחלוטין, ובעצם היה בי משהו שעדיין היה רגיש לאותה דמות. 

ואז יצאתי לריטריט..