יש רגעים שבהם אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו פשוט זקוקים למרחב. לפעמים זה נכון. אך כדי להבין איך לזהות דפוסי הימנעות רגשית, כדאי לשאול בעדינות: האם המרחב הזה מאפשר לי לחזור לקשר, או שהוא דרך להתרחק ממה שקשה לי להרגיש?
הימנעות רגשית אינה תמיד נראית כמו בריחה
היא יכולה להופיע כהתעסקות בלתי פוסקת בעבודה, מעבר מהיר לפתרונות, הומור ברגע של כאב, שתיקה בזמן קונפליקט או צורך להסביר באופן שכלתני למה "אין סיבה להיפגע". המנגנון אינו בהכרח מודע. לרוב הוא נולד כניסיון חכם להגן עלינו מפני דחייה, הצפה, בושה או אובדן שליטה.
הקושי מתחיל כשההגנה הופכת להרגל. במקום לפגוש רגש, להקשיב לו ולבחור כיצד לפעול, אנחנו מתרחקים ממנו באופן אוטומטי. בטווח הקצר יש הקלה. בטווח הארוך עלולים להיווצר ריחוק, בדידות ותחושה שאיש אינו באמת מכיר אותנו.
סימנים שכדאי לשים לב אליהם
אחד הסימנים הוא פער בין מה שקורה בתוכנו לבין מה שאנחנו מבטאים. הגוף מכווץ, הלב פועם, אבל אנחנו אומרים "הכול בסדר". סימן נוסף הוא דחיית שיחות משמעותיות שוב ושוב, או תחושת עצבנות כאשר אדם קרוב מבקש קרבה, תשובה או נוכחות.
אפשר לזהות את הדפוס גם אחרי מפגש רגשי: האם אני פונה מיד למסך, לאוכל, למשימות או לניתוח אינסופי של האדם האחר? אין בכך אשמה. השאלה היא אם הפעולה עוזרת לי לווסת את עצמי, או מונעת ממני להרגיש.
תרגול קטן לפני שמתרחקים
בפעם הבאה שעולה הדחף להתנתק, עצרו לדקה. הרגישו את כפות הרגליים על הרצפה ונשמו לאט. שאלו: מה אני מנסה לא להרגיש עכשיו? מה אני זקוק לו כדי להישאר נוכח עוד מעט, בלי להציף את עצמי?
אין צורך לכפות חשיפה או קרבה. לפעמים גבול ומרחב הם בחירה בריאה. ההבדל הוא בין מרחב שנלקח במודעות לבין התרחקות שמנוהלת מפחד. כל פעם שבה אנו מסכימים לפגוש רגש קטן, בלי לברוח ובלי להילחם בו, נבנית בתוכנו יכולת חדשה להיות קרובים לעצמנו ולאחרים.
השאר תגובה