הדבר המשמעותי ביותר שאני לוקחת איתי מהשתלמות זו הוא השחרור מהאוטומט. למדתי שהמחשבות והרגשות שלי הם לא "אני", אלא אירועים שעוברים דרכי. הידיעה שישנו מרחב קטן – נשימה אחת – בין גירוי לתגובה, שינתה את הדרך שבו אני מתנהלת ביום-יום.
בחיי האישיים למדתי להאט. פיתחתי יכולת לזהות מתי הגוף שלי מוצף או עייף, ובמקום להמשיך לדחוף קדימה מתוך קשיחות, אני מצליחה לעצור, לנשום ולהעניק לעצמי חסד וחמלה. מערכות היחסים שלי בבית הפכו רגועות יותר, פשוט כי אני פחות שיפוטית כלפי עצמי, ומתוך כך פחות שיפוטית כלפי הסובבים אותי.
בחיי המקצועיים כמחנכת הקורס העניק לי עוגן יציב בתוך הסערה של חדר הכיתה. היכולת להביא מיינדפולנס וחמלה עצמית לעבודה מול כיתתי הפכה אותי למורה קשובה יותר, סבלנית יותר ופחות חרדתית לגבי "הספקים" או "שלמות".
אני מסיימת את ההשתלמות הזו בתחושת הודיה עמוקה. לא קיבלתי כאן רק טכניקה של נשימות, אלא משקפיים חדשים דרכם אני מביטה על העולם ועל עצמי – משקפיים של חמלה, רכות ונוכחות מלאה. זוהי מתנה שתמשיך ללוות אותי עוד שנים רבות קדימה.
בהסתכלות לאחור על כל מה שלמדתי, ההשתלמות הזו הייתה עבורי הרבה מעבר לצבירת שעות או למידת חומר תיאורטי, היא הייתה מסע פנימי עמוק, מטלטל ומצמיח כאחד. הגעתי לקורס עם סקרנות מסוימת, אך לא שיערתי עד כמה הכלים והתובנות שבו יחלחלו לכל רובד בחיי.חלק בלתי נפרד מההצלחה של התהליך הזה עבורי קשור בדנית המדריכה. דנית לא רק "לימדה" מיינדפולנס, היא חיה והנכיחה אותו בחדר בכל רגע. ממנה למדתי מהי קשיבות אמיתית ומהו כוחה של נוכחות. המפגשים איתה היוו אי של שקט בתוך המרוץ המטורף של השבוע. אהבתי מאוד את הרגע בו עצמנו עיניים ונשמנו לתוך השקט שאחרי עוד יום עמוס.למדתי מדנית שיעור בקבלה ובאי-שיפוטיות. האופן שבו היא הקשיבה לכל אחת מאיתנו, ללא הבחנה בין חוויה "טובה" ל"רעה", והיכולת שלה להחזיק את המרחב בצורה כל כך מכילה, רכה ובטוחה, היוו עבורי השראה ענקית. דנית הראתה לי, הלכה למעשה, איך נראית חמלה באופן שבו היא הזמינה אותנו לפגוש את הקושי. השיעורים שלה הפכו עבורי למודל לעבודה מול התלמידים שלי. כיצד לייצר מרחב שבו מותר פשוט "להיות", בלי הצורך להוכיח או לתקן שום דבר באותו הרגע.
1–2 minutes
read
השאר תגובה