שינוי הרגלים נתפס לעיתים כהחלטה נחושה: ממחר אפסיק, אתחיל, אתמיד. אך ברגע של עומס, עייפות או עלבון, ההחלטה נשכחת והדפוס המוכר חוזר. לא מפני שאין בנו כוח, אלא מפני שההרגל אינו רק פעולה. הוא בדרך כלל ניסיון מהיר להרגיע כאב, למלא חסר או להימנע ממשהו שקשה לפגוש.
שינוי הרגלים מתחיל בזיהוי הרגע
לפני שמנסים לשנות את ההתנהגות, כדאי להאט ולשאול: מה קורה בי רגע לפני? אולי היד נשלחת לטלפון כשעולה אי-שקט. אולי הביקורת העצמית מתפרצת כשיש פחד לטעות. אולי התגובה החדה בבית הספר או בבית מגיעה אחרי יום שבו החזקנו יותר מדי.
זו אינה הזמנה להצדיק כל תגובה, אלא לראות אותה בבהירות. מודעות אינה מבטלת אחריות אישית. היא מאפשרת אחריות שאינה בנויה על אשמה.
לא להילחם בעצמנו
מאבק פנימי יוצר לעיתים עוד מאותו דפוס: נוקשות, כישלון ואז ויתור. במקום זאת, אפשר לתרגל הפסקה קצרה. נשימה אחת. תחושה של כפות הרגליים על הרצפה. מתן שם פשוט למה שנוכח: לחץ, בדידות, כעס, עייפות.
רק אז אפשר לשאול מהי הבחירה הקטנה האפשרית עכשיו. לא מה יהיה האדם המושלם עושה, אלא מה ישרת אותי ואת מי שמולי בדקה הקרובה. לפעמים זו שתיית מים, לפעמים בקשת עזרה, ולפעמים החלטה לא לענות מיד.
תרגול קטן שיוצר כיוון חדש
בחרו הרגל אחד בלבד, והגדירו אותו באופן צנוע ומדויק. במקום "אהיה רגועה יותר", אפשר לבחור: לפני שאני נכנסת לכיתה או פותחת את הדלת בבית, אעצור לשלוש נשימות. אם פספסתי, אין צורך להתחיל מחדש ביום שני. פשוט חוזרים בפעם הבאה.
שינוי עמוק אינו נמדד בשלמות אלא בנכונות לשוב. בכל חזרה כזו אנו מלמדים את התודעה שיש אפשרות אחרת – לא בכוח, אלא בנוכחות. וככל שהנוכחות מתבססת, ההרגל הישן מפסיק להיות הגורל שלנו.
השאר תגובה