ההשתתפות בקורס הייתה עבורי מסע פנימה, כשמו של הקורס. הגעתי כדי לקבל כלים עבור התלמידים שלי, אך מצאתי מתנה עבור עצמי. הקורס לימד אותי לעצור בתוך המרוץ המקצועי והאישי, לנשום ולשים לב למה שקורה ברגע הזה, גם אם הוא כואב. למדתי שהיכולת להכיר בסבל שלי היא לא סימן לחולשה, אלא הצעד הראשון לריפוי ולחוסן. אני לוקחת איתי את הידיעה ש"כל נפש צריכה מרפסת", מקום שבו אפשר פשוט להיות, בלי שיפוטיות, עם המון חמלה. היכולת להתבונן מהצד על המחשבות הטורדניות ולא לתת להן לנהל אותי.
מה שלקחתי מהקורס יותר מכל הוא את הרישות מחדש של המבט שלי על סבל. במקום להילחם בלחץ, למדתי "לקבל את מה שיש". אני יוצאת מהקורס עם הבנה עמוקה שחמלה עצמית היא לא פינוק, אלא דלק הכרחי לכל אדם שעוסק בחינוך ובנתינה. הדמעות שהיו לי בעיניים באותו מפגש לא היו דמעות של עצב, אלא דמעות של שחרור והקלה, ההבנה שמותר לי להיות אנושית, טועה וחומלת גם כלפי עצמי.
תודה.
לימור א.
השאר תגובה