הפסיכולוג קארל רוג׳רס מצוטט כאומר: ״רק לאחר שהייתי מסוגל לקבל את עצמי בדיוק כמות שאני, הייתי חופשי להשתנות״. 

הדברים להם אני מתנגדים כולאים אותנו, לא מאפשרים לנו לצמוח למקום אליו אנו יכולים להגיע. 

אך האם אנו מסוגלים לקבל את עצמנו, על החלקים בנו שהיינו כל כך רוצים להיפטר מהם?

אז זו השאלה שהפניתי ליקיריי בשיעור השני שדן בחמלה וקבלה עצמית .

שאלתי, משמעו אופרטיבית – ״כיביתי את האור וביקשתי מהם לשבת עם גו ישר ולעצום את העיניים ואז שאלתי״.

• מהו הדבר  – הנטייה, התכונה, מאפיין אחר כשלהוא – שקשה לך לקבל בעצמך?
• מדוע קשה לך לקבל זאת בעצמך?
• איך זה היה מרגיש אילו יכולת לקבל את עצמך לחלוטין, עם התכונה הזו?

ואז ביקשתי מהם לכתוב.

האמת היא שאת המשימות האלה היה לי ממש קשה לקרוא. לא אחת מצאתי את עצמי עם עיניים מלאת בדמעות. 

אולי הדמעות מגיעות ממקום של תחושת אחריות מסויימת, כעת כשאני אחת מ״עולם המבוגרים״ שמלמד את הנערות.ים המופלאים האלה פשוט לא לאהוב את עצמם, עם התרבות המטורפת שאנו מייצגים.

אז אותם ילדים חכמים, מחוננים שלי, תלמידים מצטיינים שבסוף השנה חלקתי עמם שהדבר שאני אוהבת בהם יותר מכל הוא כמה שהם פשוט ילדים טובים, כאלה המתייחסים בכבוד לאחרים, עוזרים לאחרים וחלילה לא פוגעים בהם במזיד, אותם ילדים חיים בתחושה המטורפת שהם לא מספיק ..

הם לא מספיק יפים, לא מספיק אהובים, לא מספיק אסרטיביים, עקשנים מדי, מקנאים באחרים..

והתשובה לשאלה השלישית היתה דומה כמעט אצל כולם.

אם אני אקבל את עצמי כמו שאני , לעולם לא אשתפר.

והטעות הזו היא כל כך נפוצה. גם בקרב מבוגרים כמונו, שכבר חווינו דבר או שניים בחיינו, וודאי אצל מתבגרים.

כי אתם יודעים, בכל דבר שאנו עושים, אנחנו מונעים מפחד או מאהבה.

למרבה הצער, רוב הזמן אנו מונעים מפחד, אנו נוטים להתמקד במה ששלילי. ויש לנו סיבה טובה למדי אבולוציונית.

אבולוציונית, אם לא היינו מספיק טובים, לא שרדנו. הסיפור המוכר של Fight, Flight, Freeze.

אך זה היה ממש מזמן. 

כיום מי שנלחם על הישרדותו הוא האגו שלנו, ה״הישרדות״ שלנו היא פסיכולוגית גרידא.

אבל זה לא פחות חזק ועוצמתי. לעולם אל תזלזלו בכוחו של האגו, הוא לא נותן למציאות להפריע לו..

מכך שפעולה מתוך אהבה היא פחות אינסטינקטיבית עבורנו בהרבה מקרים, ושוב, למרבה הצער, בעיקר אהבה כלפי עצמנו, ובעיקר כאשר אנחנו, רחמנא לצלן, טועים.

אז מה אנו יכולים לעשות עם זה?

קודם כל, כמו תמיד, להתבונן. ברכות, בטוב לב אוהב, עד כמה שניתן ללא שיפוטיות, להתבונן באותה תכונה שלנו שקשה לנו לקבל.

לבדוק עם עצמנו, מדוע כל כך קשה לנו לקבל זאת. מה זה אומר עלינו? האם זאת האמת שזה מה שזה אומר עלינו?

שוב, אנחנו רוצים לאמץ גישה שהיא חוקרת, סקרנית, רוצה להכיר ולהבין את אותו אדם שאני מתייחסת אליו כ״אני״.

אני ודאי לא רוצה לשפוט את עצמי על זה שאיני מקבלת את עצמי, מאחר ומה שאני מתמקדת בו, מתעצם.

אני פשוט יושבת בשקט, כותבת, מדברת את זה – כל מה שעובד עבורי – בכדי להכיר את אותה תכונה שבי ואת היחס שלי אליה.

אני מנסה להכיר אותי, כמו שחבר טוב היה עושה. החמלה תגיע מעצמה.

למעשה, את המפגשים שלנו התחלתי בשאלה מאוד פשוטה:

למה אתם מצפים מחבר טוב?

והתשובות?

שיקבלו אותי כמו שאני, ש״ירימו״ אותי, שיהיו איתי כשקשה לי, שיעודדו אותי, שיהיו נאמנים, שלא ישקרו לי, שיקשיבו לי.

והשאלה הבאה, המתבקשת?

האם אנחנו חברים טובים עבור עצמנו?

כשאנחנו מבינים שלא, המסע המופלא מתחיל. נפלא.

זה יכול להיות מסע ממש, אבל ממש מעניין.