אחד התרגולים הרוחניים החשובים הוא התרגול של מודעות למוות.

סליחה על הפתיחה הדרמטית, אך זה נכון. ואם יתמזל מזלנו, נספיק לחיות חיים ארוכים דיים בכדי שניאלץ להביט לאחור ולשאול את עצמנו: "האם חייתי חיים שראוי לחיותם מבחינתי? האם הגשמתי את עצמי?"

לכל אחד מאיתנו הגדרות שונות לגבי מהם אותם "חיים שראוי לחיותם", וזה בסדר גמור כמובן, כל עוד אנו מוודאים עם עצמנו כי אכן, אלה ההגדרות שלנו, אותן בחנו באופן מודע והחלטנו שהן נכונות עבורנו, ולא כי אימצנו את מה שהחברה שלנו הכתיבה מבלי להעז אפילו לשים סימן שאלה קטן בסוף כל הגדרה.

כי לחברה שלנו יש הגדרות מאוד מדוייקות, ולצערי לא חומלות באותה המידה, לגבי מהם חיים שראוי לחיותם, לגבי מהי הצלחה. וכך, אבני הדרך אותן יש לעבור במסלול החיים שלנו די נקבעות מראש עבורנו, ואנחנו, ברמה כזו או אחרת של קונפורמיזם –  דואגות ודואגים לסמן "וי" ליד כל אחת אליה הגענו, ומרגישים החמצה גדולה כאשר לא הצלחנו להגיע לאחת מהן.

איכשהוא, אבני הדרך האלה לחלוטין קשורים להשגת דברים שהם מחוץ אלינו – רכוש, השכלה, מעמד חברתי-כלכלי, מצב משפחתי וכיו"ב. וחלילה שלא ישתמע מדברי שיש רע בכל אלה, כי פשוט אין. אין בהם שום דבר רע מצד עצמם.

אלא שכשאני מגדירה את חיי על פי אמות מידה שהן חיצוניות לי ונקבעו על ידי אחרים, זה, ממ.. איך לומר, קצת מסוכן.

וזה לא עושה אותנו אנשים לא טובים, או רדודים, או לא חכמים, חלילה. זה חזק מאיתנו, לפחות עד השלב בו אנו מחליטים להיות חזקים מזה.

וכך מתחיל המירוץ – שאף הוא, לעיתים דוחק יותר ולעיתים מאפשר מרחב נשימה – אחר סימון ה "וי" הנחשק.

ובתוכו, אנו תמיד, אבל תמיד נופלים במלכודת שאין מאמללת ממנה – ההשוואה לאחרים. 

אז נכון שהכל בעולמנו יחסי, ומה שלמשל מגדיר שפע הוא בהכרח יחסי לזה הקיים בסביבה בה אני חיה, ועדיין.

אני עלולה למצוא את עצמי מודדת את חיי על פי אותם קריטריונים חיצוניים ועל פי אלה המצליחים (לפי ראות עיני לפחות) למלא אותם.

כי אם כולם עושים את זה הרי שזה נכון, לא? כנראה שלא. 

מעולם לא נהנתה החברה המערבית משפע גדול יותר.

אין לי מספיק נתונים בכדי להשוות לעבר (וזה ממש לא משמעותי) אך איכשהוא לא נראה לי שאנשים יותר מאושרים.

אנשים מאושרים לא גורמים עוולות לאחרים, לא יוצאים למלחמות מיותרות, לא שונאים כל כך את מי שחושב אחרת מהם, 

לא מבלים את חייהם בחיפוש אחר אותו משהו מבחוץ שיאשר עבורם שחייהם אכן משמעותיים.

ואם אינכם משתייכים לאף קטגוריה מאלה שציינתי לעיל, לרבות "אנשים שאינם מאושרים", אין מאושרת ממני.

זה אומר שיש פחות אנשים בעולם שיש לדאוג לגביהם..

אבל גם אם אנחנו רק מרגישים אי נחת בחיינו, אני מציעה לשקול את אבני הדרך הרוחניות.

המיוחד בהן הוא שהן פנימיות, הן קשורות בהתפתחות האישית שלי כאדם, כרוח, כנשמה.

אין בהן מקום להשוואה לאחרים, כי הרי כל אחד מאיתנו מתחיל את המסע בנקודה אחרת, תנאי הדרך שונים עבור כל אחת ואחת, העבודה הפנימית לה כל אחד ואחת מאיתנו נדרשים לה היא שונה – בהתאם לתכונות אותן כל אחת ואחד שואפים לשכלל.

אני אתיימר אפילו לומר שזו אפילו המשמעות של המסע שלנו כאן – לסיים בנקודה של התפתחות של התודעה שהיא גבוהה, מיטיבה, חכמה, מבינה ורחבה יותר מהנקודה בה התחלתי את חיי.

וכך אני יכולה לבדוק עם עצמי למשל:

עד כמה אני עצמאית מאחיזה בדברים חומריים כמקור לאושר? מה שלא אומר שאיני יכולה ליהנות מהם, ובשפע, אך,

עד כמה אושרי אינו תלוי בדבר?

כמה אני מתקרבת להיות מי שאני רוצה להיות בתכונות אותן אני מפתחת ומפגינה, במי שאני?

כמה פתוח לבי לאחרים, כמה אני רוצה באושרם, כמה אני מוכנה להכיל שוני בתפיסות העולם, כמה אהבתי וחמלתי הופכות להיות פחות ופחות תלויות בדבר?

כמה השקפת עולמי היא כזו המזמינה לאחריות אישית ; כמה אני השינוי שאני רוצה לראות בעולמי, אם להישען על כתפי ענקים?

וכך, כל דבר קטן כגדול שאני עושה בחיי מקבל משמעות עצומה, מאחר והוא מקרב – או מרחיק – אותי למי שאני רוצה להיות.

הזמנה לספירת מלאי.

אז אני מזמינה אתכם (ואותי) להתבונן בחייכם כעת. מנקודת המבט הרוחנית של התפתחות העצמי, הרוח, התודעה, למי שאנו יכולים להיות, 

מה כבר הגשמתם עד כה?

לא "כשאסיים את.." או "כשאשיג את.." 

עד עכשיו, עד הרגע הזה, מה השגתם? כמה צמתחתם וגדלתם? כמה אהבתם?

עם מה הצלחתם להתמודד שלא האמנתם שתצליחו? 

מה בניתם? 

מה תרמתם לעולם שלכם?

אני מזמינה אתכם לרשום את כל אלה, ולחגוג אותם, כי אם לא נכיר במה שעשינו עד כה, לעולם לא נגיע לאיזושהיא נקודה עלומה בה לכל זה תהיה משמעות.

המשמעות היא כרגע, במה שעשינו עד כה, במה שאנו עושים כעת.

וזה לא דיכוטומי, זו לא ברירה בין "לא התקדמתי בכלל" ו "הגעתי לאן שרציתי". בדיוק להיפך.

זהו תהליך בו כל יום אני מתקדמת, צומחת, מתרחבת עוד צעד. 

כי ברגע שאני מרגישה שאין להתקדם יותר – אני יכולה לגשת לאפסנאות ולהזדכות על הציוד.

כך שההזמנה הפעם היא להקדים את חשבון הנפש שבראייה לאחור של חיי,  ואז אפשר להתייחס לכל לילה בו אני הולכת לישון כמעין "מוות" קטן, לפניו אני עושה את אותה רטרוספקטיבה, ומכירה בכל מה שהשגתי עד היום. 

ולמחרת, יום חדש, ממשיכים שוב.

וזו יקיריי, חירות אמיתית.