ריטריט – יום 18.

הבוקר הבנתי אהבה.

היה לה מושא, אבל הוא היה אחר. 

המושא היתה אחותי, אבל לא כפי שהיא מופיעה בפני.

לא אהבתי אותה בגלל מה שהיא, פשוט אהבתי אותה.

ולא היה לאהבה הזו שום קשר לתוויות שלכאורה מגדירות אותה.

לא לזה שהיא נדיבה, חכמה, מצחיקה, אחות טובה.

לא למה שהיא עושה, לכמה היא עוזרת, או לכמה היא מצליחה – להיפך.

הרגשתי כמה התוויות האלה – חיוביות, שליליות, נייטרלית – רק מפריעות לי.

כי אני אוהבת אותה אהבה שלפני התויות, שמתחתן.

באופן טבעי, עלו תמונות שלה כילדה.  

אולי מתוך ניסיון להבין את משמעות האהבה הזו.

אבל כל ניסיון להבין רק מרחיק אותי ממנה.

האהבה פשוט שם. ואולי יש לה מושא, אבל אין לה תנאים.

ועם כמה שהיא מרגשת אותי עד דמעות, יש בה משהו מאוד מרגיע, מאוד מפייס.

כי לא צריך להיות שום דבר במיוחד, לא צריך להתאמץ לעשות דברים מסויימים, לומר את הדברים הנכונים –

האהבה הזו פשוט שם. 

אפשר פשוט לשבת ולהרגיש אותה ממלאת את הלב. 

אפשר לנוח.

ולשהות בתוך האהבה הזו.

בלי לתת לתוויות להפריע.

התובנה והבחירה לתרגל

ההבנה שהתגלתה בריטריט היא כמה התוויות והשיפוטים האלה מפריעים לי לאהוב באמת, וגיליתי שבאופן מפתיע, התוויות החיוביות מפריעות כמו השליליות. הן יוצרות תנאים.

אנחנו מחפשים סיבות לאהוב אחרים, לרצות בקרבתם – תכונות אופי מסויימות, נסיבות חיים דומות, הדיעות שלהם –

וזה טבעי, נורמלי, מובן, ומגביל מאוד. 

מה אם יכולנו לאהוב אחרים גם ללא התוויות האלה?

מה אם היתה לנו היכולת הזו לראות מתחת השיפוטים המידיים, להיות מסוגלים לשהות ברכות עם כל מופע הנמצא מולנו?

כי קורה כאן משהו מאוד עמוק. 

כאשר האהבה שלי לזולת היא בתנאים מסויימים, כך גם האהבה שלי לעצמי, וכך אני גם פונה לעולם. 

אני לומדת (לפחות לנסות) להיות מי שאני חושבת שאחרים היו רוצים שאהיה, בכדי שאעמוד בתנאים שלהם לאהבה. 

ואם (לדעתי) אני לא עומדת בתנאים האלה, אני באמת מאמינה שאני לא ראויה לאהבתם. 

עכשיו חשבו כמה נפלא זה היה לו היינו נאהבים כך, ללא צורך לעמוד בתנאים כאלה או אחרים, אלא פשוט כי אנחנו כאן. 

כמו תינוק שנולד ולא צריך להיות שום דבר בכדי שנאהב אותו. 

האמת היא שהוא אפילו לא צריך להיוולד.. כבר בבטן החיבור הוא חיבור של אהבה. 

אז מה אני צריכה לעשות כדי להרגיש כך אהובה? כמו תמיד – אני צריכה לתת את זה קודם לאחרים. 

להיות האדם הזה שמתרגל פתיחה של הלב שאינה מותנית.

לתרגל אהבה שאינה מותנית?

זה נשמע כמו משהו שמתאים לנזירים על הר או לאנשי רוח מהמעלה הגבוהה ביותר..

אז בואו נגדיר מחדש אהבה.

אהבה היא הרצון שהאחר יזכה לאושר.

והצד השני של אותה המטבע – החמלה, שאותה נגדיר כרצון שהאחר יהיה משוחרר מכל סבל.

אז עכשיו זה כבר נשמע יותר מעשי, לא? סה"כ זה מה שהיינו מאחלים לרוב האנשים בעולםב אופן טבעי, ודאי שלקרובים לנו. 

וכך בדיוק בנויה המדיטציה שלנו.

מדיטציית אהבה מיטיבה (Loving Kindness )

מדיטציית אהבה מיטיבה היא תרגול בודהיסטי שמטרתו לטפח באופן שיטתי ומכוון אהבה בלתי-מותנית, חמלה, ואת השאיפה להביא אושר לזולת. זוהי מדיטציה המתמקדת בפיתוח מצב תודעה חיובי שאינו תלוי בנסיבות חיצוניות.

התרגול כולל שליחה מכוונת של משאלות לב מיטיבות כלפי אובייקטים שונים, החל מעצמי ועד לכלל היצורים. המטרה היא לפתוח את הלב ולהסיר את החסמים המנטליים (כגון שיפוט, ביקורת, כעס או אחיזה) המונעים מאיתנו לחוות אהבה טהורה ומיטיבה.

המשאלות המרכזיות הן לרוב:

• "הלוואי שתהיו בטוחים, שלווים ושמחים."
• "הלוואי שתהיו חופשיים מכאב וסבל."
• "הלוואי שתהיו מאושרים"
• "הלוואי וחייכם יהיו קלים ומהנים"

המשפטים האלו נאמרים בלב או בשקט, מתוך ניסיון כן לעורר את הרגש של אהבה ורצון טוב.

מבנה המעגלים הקונצנטריים

התרגול נעשה באופן הדרגתי, באמצעות מעגלים קונצנטריים (מעגלים הולכים ומתרחקים) כדי להרחיב את הלב בהדרגה ובאופן יציב:

1. המעגל הראשון: האדם עצמי – שליחת אהבה מיטיבה ותנאים טובים לעצמי. תנאי יסוד הכרחי לפני היכולת לשלוח אותה לאחרים.
2. המעגל השני: אדם אהוב/קרוב – שליחת אהבה מיטיבה למישהו שאנו אוהבים באופן טבעי – כמו בן משפחה, חבר טוב. זהו המעגל הקריטי ביותר לאימון אהבה בלתי-מותנית ופירוק תוויות.
3. המעגל השלישי: אדם ניטרלי – שליחת אהבה מיטיבה למישהו שאין לנו רגש חזק אליו (כמו קופאי בסופר או שכן אקראי). כאן מתרחבת הניטרליות לאהבה.
4. המעגל הרביעי: אדם מאתגר/קשה – שליחת אהבה מיטיבה למישהו שמעורר בנו קושי, כעס או שנאה (ה'אויב' או ה'מכעיס'). זהו מבחן היכולת לשחרר שיפוט וכעס.
5. המעגל החמישי: כל היצורים – הרחבת האהבה המיטיבה לכל היצורים באשר הם, ללא הבחנה או תנאי, כולל עצים, חיות וכל בני האדם ברחבי העולם.

בכל שלב, התרגול מבקש מאיתנו להישאר עם תחושת הלב הפתוח שהתעוררה, ולשלוח אותה מבלי לדרוש תמורה או להתנות אותה במעשים של האחר. התרגול יכול להיראות די טכני, אלא שהכוח המרפא של המדיטציה טמון בחזרתיות ובכנות הרגשית של שליחת משאלות הלב. 

עניי עירך קודמים

אז אמנם הדרך הרוחנית מלמדת אותנו ללמוד לאהוב גם את זה שמכעיס אותנו, אבל יש המון חוכמה במעגלים הקונצנטריים ההולכים ומתרחקים של המדיטציה של אהבה מיטיבה .

והנטייה היא אולי למהר לעבור למעגלים הנייטרליים והרחוקים יותר, אבל אני רואה חוכמה עצומה בלשהות זמן רב יותר דווקא במעגל הראשון של מדיטציית ה-Loving Kindness: להתבונן עד כמה מותנית האהבה שלי כלפי מי שאני כבר אוהבת, ולחשוב איך אני מתחברת לאהבה שלי אותם שהיא מתחת לתוויות, מתחת לשיפוט. זוהי הדרך העמוקה ביותר להפוך את האהבה הזו למציאות יומיומית.

ואז המשמעות שמקבל הביטוי עניי עירך קודמים היא עמוקה הרבה יותר, כי זה לא שעניי עירי חשובים יותר מאחרים, אלא כי עם עניי עירי אני מתמודדת כל יום. והם מעלים בי אולי תחושות שהן לא נעימות ושהן לא טובות, אבל אם אני רוצה לחוות את האהבה המיטיבה הזו, אני צריכה ללמוד לראות את האהבה שמתחת לתחושות האלה העולות. 

התרגול הרוחני

אחד החששות הגדולים שעולים לקראת סיום הריטריט הוא שהתובנות אליהן התחברתי ייעלמו ברגע שאצא החוצה, והאינטראקציה עם העולם תעלה שוב את מנגנוני ההגנה המתוכמים שהאגו שלי בנה מקדמת דנא, ואגיב באוטומטים שלי. 

החשש שאשכח את הרגע הקסום הזה של האהבה הטהורה הזו שלא יצרתי אותה, אלא רק נזכרתי בה. 

החשש שהשיפוטים המיידיים ירימו ראשם לפני שאזכר בה.

וכאן מגיע מקומו של התרגול הרוחני.

כי בעצם, זה לא חשש שמא זה יקרה, כמעט ודאי שזה מה שיקרה. אני צריכה להרגיל את התודעה שלי להתייחסות אחרת לעולם, לראייה הזו של האהבה שמתחת לתנאים.

והדרך להתרגיל את התודעה היא בדיוק זו – התרגול הרוחני.

לשבת, כמה דקות ביום, ולהתחבר לאהבה הזו, לרצון האמיתי שהאחר יהיה מאושר ומשחרר מכל סבל, ללא תנאי . רק כי הוא כאן.

אהבה מיטיבה.

ואתם זוכרים – עניי עירך קודמים. מתחילים דווקא מתרגול עם אלה הקרובים אלינו. שמשום מה, דווקא מולם מנגנוני ההגנה מתוחכמים במיוחד.

אז כל יום, כמה דקות, והתודעה שלנו משתנה לחלוטין. 

שוב, אל תאמינו לי, תנסו!