פעמים רבות אנו מוצאים את עצמנו במסע תמידי אל עבר העולם החיצוני, מנסים לתקן אותו, להסביר אותו, ולשלוט בו. אנחנו מגיבים בביקורתיות למה שאחרים אומרים או עושים, מנסים לשנות אותם או להצדיק את עצמנו, מבלי להבין שכל המופע הזה הוא השתקפות של עולמנו הפנימי. מה שהתודעה שלנו לוחשת, החיים צועקים. השקט הוא מרחב שמאפשר לנו לעצור את המרוץ, ולצאת למסע הפוך: פנימה, אל תוך ההתבוננות.

בתוך השקט של הריטריט, התודעה מתחילה להתבונן בעצמה. הסיפורים שלנו על האנשים בחיינו עולים אל פני השטח, אך בניגוד למנגנון האוטומטי, אנחנו רואים אותם לא כעובדות מוחלטות, אלא כהשלכות של התודעה שלנו. זהו רגע של גילוי עוצמתי: כשאנחנו רואים דמות של מישהו שמעצבן אותנו, תוך שניות אנחנו מזהים כיצד אנחנו פועלים באופן זהה. ההבנה הזו הופכת את עולמנו על פיו.

---

המראה שבפנים: למה אנו דוחים את אלה שמעצבנים אותנו?

יותר מזה, בתוך השקט אני רואה כיצד אלה המכעיסים אותי ביותר משקפים לי חלקים בי שאני לחלוטין לא אוהבת.  תבדקו את זה.

אולי הם פועלים בצורה מוגזמת, קיצונית או גסה יותר מאיך שאנחנו, אבל ה-DNA הוא אותו DNA. בדיוק כמו שה-DNA של הזרע זהה לזה של העץ הצומח ממנו. ואז, מכיוון שאנחנו מורגלים לדחות את אותם חלקים בתוכנו, אנחנו דוחים גם אותם. בפועל, אנחנו דוחים את עצמנו. זהו מעגל אכזרי של דחייה, וכדי לשבור אותו, צריך להתחיל במקום היחיד שבאמת בשליטתנו: בפנים. 

כך שהאנשים שמעצבנים אותנו יותר מכל הם לא אויבים, אלא המורים הגדולים ביותר שלנו. הם משקפים לנו חלקים בתוכנו שאנחנו מסרבים לראות או לקבל. 

הרבה פעמים התודעה שלנו מקרינה את האופן שבו אנו מתייחסים לאחרים. רוב התרגול הרוחני מלמד אותנו לנהוג באחרים באופן שבו היינו רוצים שינהגו בנו, מאחר וזה בדיוק מה שקורה. האופן שבו אנו נוהגים באחרים גורם לנו לתפוס עולם הנוהג בנו באופן דומה.

אלא שבפעמים רבות אחרות, היא מקרינה את האופן בו אנו פועלים כלפי עצמנו – גם אם "רק" במחשבה. כך שבעצם, כל האנשים בחיינו הם קולות הצועקים את מה שהתודעה שלנו אולי לוחשת. כל ביקורת שאני חווה מאחרים כלפיי, כל שיפוט, הכל הוא הקרנה במסך תלת מימדי של קולות של התודעה שלי. כך בריטריט, עברתי שיפוט אחר שיפוט שחוויתי מאחרים בחיי, וראיתי כיצד יש בי חלקים בהם אני חושבת על עצמי בדיוק את אותם הדברים. השיפוטים החיצוניים הם כמו הד של שיפוטים וספקות שקיימים בתוכי ממילא.

---

מה עושים עם זה? "הפוך, גוטה, הפוך"

ומה אני בדרך כלל עושה בתגובה? מנסה לתקן אותם (במקרה ה'טוב'), להצדיק את עצמי, או אפילו לדחות אותם או לתקוף חזרה. כי זה מה שהאגו עושה בכדי להרגיש מספיק חזק, כי אחרת – כך הוא באמת מאמין – הוא לא ישרוד. 

כאשר מה שכדאי לעשות הוא בדיוק ההיפך.

במקום להיכנס למצב אוטומטי של התגוננות, להצדיק את עצמנו, לתקוף חזרה או לנסות לתקן את האחר, אנחנו צריכים לעשות את הפעולה הכי לא אינסטינקטיבית שיש: לעצור. 

הפעולה הזו היא כלי להתבוננות פנימה. כשאני רוצה לדחות את אותם אנשים בחיי הנוהגים בי באופן שלא נעים לי, במקום לשפוט, לדחות או אפילו לנסות לתקן אותם, אני עוצרת. אני משתמשת בהם ככלי להתבוננות בעצמי. אני שואלת: האם יש קשר בין האופן בו אני תופסת אותם לבין האופן בו אני תופסת את עצמי? או שאולי אני פועלת באופן דומה כלפי אחרים? 

ולא, זו לא האשמה עצמית אלא ניסיון לחקור.

ואז, כאשר מבשיל הזמן, אני מתחילה לעבוד. והעבודה אינה חיצונית, אלא פנימית. אנחנו לא מנסים לתקן את העולם בחוץ, אלא לשנות את התודעה שלנו, המביטה בעולם, התופסת אותו, היוצרת אותו. ואז, אם אנחנו מזהים שיפוטים כלפי עצמנו, אנחנו מלמדים את עצמנו קבלה וחמלה עצמית. אם אנחנו מזהים קושי עם אחרים, אנחנו מתרגלים חמלה וקבלה כלפיהם. התהליך הזה דורש סבלנות, כי הוא מנוגד לאוטומט שלנו. וזה בסדר ליפול, למעשה הנפילות הן בלתי נמנעות.  והכי חשוב – לזכור את החמלה – כלפי עצמנו וכלפי אחרים.

---

"הטריק" הבודהיסטי: מנוף לשינוי פנימי

ולפעמים אנחנו מרגישים כל כך פגועים מאחרים, שאנחנו לא יכולים לראות אפשרות של לנהוג כלפיהם באופן חומל ומקבל. בבודהיזם יש לנו 'טריק'. אנחנו משתמשים במישהו שלישי, שיותר קל לנו איתו,  לפתח מול את אותה התייחסות מיטיבה, ומקדישים את המאמצים האלה לכך שנחווה זאת מאותו אדם עימו יש לנו קושי. תנסו את זה, זה עובד. התודעה היא אותה התודעה, המופעים השונים הם לא כל כך שונים במהותם. 

אבל מעבר לכל השיטות, המפתח הוא מיינדפולנס. תרגול המיינדפולנס יוצר מרחב להתבוננות לא שיפוטית. עוד לפני שאנחנו עושים שינוי אקטיבי, עצם ההתבוננות יכולה להביא לטרנספורמציה. 

לא תדעו אם אני דוברת אמת, אלא אם תנסו בעצמכם. תנו לעצמכם הזדמנות לבדוק את זה: התבוננו באדם שפוגע בכם, זקקו את מה שפוגע, ובדקו האם בתוככם קיים צד שנוהג באופן דומה עם עצמכם או עם אחרים. אם תגלו שכן, כדאי להמשיך לחקור את הקשר הזה. זהו מסע ששווה להמשיך בו. האמת היא שזה המסע האחד ששווה להמשיך בו – המסע פנימה, אל האמת שהיא המקור לכל. המסע של לקיחת אחריות מוחלטת על אושרי, מתוך המקור היחידי לה – התודעה שלי עצמי.