ביירון קייטי מזכירה לנו את ההבחנה הפשוטה: יש עניינים ששייכים לי, יש עניינים ששייכים לאחרים, ויש עניינים ששייכים למציאות עצמה – לאלוהים, ליקום, לחיים. ברגע שאנחנו מתעסקים בעניינים שאינם שלנו, מנסות לקחת אחריות על מה שלא בשליטתנו – אנחנו בעצם משקיעות אנרגיה בשדה עקר. הטעות הנפוצה היא לחשוב שעיסוק בעניינים של אחרים מעניק לנו שליטה, בעוד שלמעשה הוא שולל אותה. במקום לנהל את החיים שלי – אני מתנהלת בתוך הסרט שאני מקרינה עליהם ובדמויות השונות בסרט הזה. התוצאה: דאגה, השוואה, ביקורת עצמית, ומה לא – אך בעיקר, התרחקות מהחיים עצמם.

וזה באמת כך – פשוט, חד, כמעט אכזרי: ככל שאנחנו משקיעים מחשבה, אנרגיה ורגש במה שאינו בשליטתנו, כך מתרבה הסבל. וכמה מאיתנו מוצאים את עצמנו שם, כמעט כל הזמן – חושבים מה אחרים חושבים עלינו, איך הם מפרשים את ההתנהגות שלנו, מה הם אמרו, למה הם אמרו.. הרשימה אינסופית והיצירתיות של התודעה סביב זה מדהימה ממש.

שני סוגי עיסוק

ובכדי לדייק – אינני מדברת על מחשבות על אחרים שמבקשות להיטיב, לעזור, או לאהוב. לא על חמלה או נדיבות. אני גם כמובן מכירה בכך שדעתם של אחרים עלי יכולה להשפיע על כמה אוכל לעזור להם, להדריך אותם. אך בשני המקרים האלו המוקד הוא לא אני אלא האופן בו אני יכולה להיות לעזר לאחרים. 

אני מדברת על אותה סחרחרת תודעתית שנובעת מאגו שזקוק שיאהבו אותו, שיעריכו אותו, שיחשבו שהוא מושלם. אני מדברת על הצורך לשלוט במה שאחרים חושבים או מרגישים, גם כלפינו וגם כלפי עצמם. על הרצון לדעת שאחרים "עושים את הדבר הנכון", לא כי אכפת לנו באמת מהם – אלא כי זה משפיע על איך שאנחנו תופסים את עצמנו. וזה אולי נשמע מוגזם כשמתארים את זה כך – אבל אם תתבוננו, תגלו שכולנו נופלים לשם שוב ושוב.

כך שאני מדברת באופן גורף על שני מצבים מרכזיים – 

1. עיסוק במה אחרים חושבים עליי או איך הם מתייחסים אליי. אולי, כאמור,  אני מנסה לוודא שכולם חושבים שאני בסדר, ושאף אחד לא יחשוב עליי דבר רע. כאן אני חיה בתוך תסריט שאינו שלי – ובונה עלילות שלמות על מה "בטח" קורה בראש שלהם. למשל, דוגמא טריוויאלית ולא דרמטית, אחותי לא ענתה לוואטסאפ שלי, והמיינד שלי מתחיל לרוץ: "היא כנראה כועסת עלי," "אולי אמרתי משהו לא בסדר," "היא בטח חושבת שאני אחות גרועה." כל הסרטים הללו נכתבים, מוסרטים ומוקרנים בראש שלי. ואולי אני צודקת, והיא אכן חושבת כך, אבל העיסוק המופרז בזה מסיח את דעתי, גורם לי לתחושות קשות, ובעיקר – לא מביא לרזולוציה של המצב. 
2. ניסיון לשלוט במה שאחרים יחשבו או יעשו. גם כאן אני משקיעה אנרגיה בלנסות "לנהל" מצבים שאינם ניתנים לניהול. אולי אני דורשת שאחרים יתנהגו, ידברו או אפילו יחשבו באופן שאני חושבת שהוא הנכון – ראו למשל ילדים, תלמידים, בני זוג.. יותר מזה, דווקא במערכות היחסים הקרובות, אנחנו מוזמנות ללמוד את השיעור הקשה ביותר: להבחין בין האהבה האמיתית לבין הדרמה שהאגו מייצר סביב "מה זה אומר עלי כ'אמא', 'בת זוג' וכיו"ב, או אפילו "איך זה מציג אותי".

שני הדפוסים האלה גוזלים את המשאב היקר ביותר –

הנוכחות שלי כאן ועכשיו.

הנורמלי שמכאיב

וזה מאוד נורמלי וטבעי, להתעסק במחשבות שלנו באחרים- ודאי באלה הקרובים אלינו.

כולנו עושים את זה. הנה אני כעת, גם כשאני נמצאת בריטריט מבודד ועמוק, כשאין אף אחד סביבי ואין לי קשר עם העולם החיצון – גם אז, המחשבות על אחרים ממשיכות לעלות.  

אבל אם נהיה כנים – "נורמלי" זה לא בהכרח נכון, ובטח שלא בריא. זה לא בהכרח מועיל. והרבה פעמים, זה ממש לא נחוץ. 

המיינד שלנו הוא מכונה עשייה. הוא תמיד מחפש במה להיאחז, וכשאין לו גירוי חיצוני זמין – הוא ממציא אחד. ואתם מכירים את זה. לפעמים זה יכול להגיע למצבים מגוחכים ממש..

ואז למשל גם ברגעים שקטים כמו מדיטציה, ישיבה מול הים או סתם כשאין אף אחד לידינו – המיינד שלנו מיד פונה לארכיון: הוא שולף דמויות מהעבר ומההווה, בונה עליהן סיפורים, ומנהל איתן שיחות דמיוניות.. את שואלת, עונה, ואפילו מרגישה גל של כעס למרות שהשיחה מעולם לא התרחשה, ואולי כל מה שאני מייחסת לצד השני שגוי ביסודו. זה מנגנון הישרדותי של התודעה, שמחפש זהות דרך השתקפות. המלכודת היא שאנחנו נוטות להסתכל על ההתנהלות הזו כעל משהו נורמלי ואף לגיטימי, אבל מה שנורמלי אינו בהכרח בריא. כשאנחנו מקבלות "נורמליות" כתירוץ, אנחנו בעצם מנציחות סבל. וכאמור, מה שהתרגלנו אליו אינו בהכרח מה שמיטיב עמנו. 

לברוח מעצמנו דרך אחרים

ואני רוצה להציע מחשבה נוקבת, אבל משחררת: מה אם כל העיסוק באחרים הוא למעשה בריחה מעצמנו? כי כשאני באמת עוצרת ומביטה פנימה, אני פוגשת שאלות כבדות ורציניות: מה אני מרגישה? מה אני רוצה? מה אני צריכה לשנות בחיי? אילו בחירות אני עושה שמשרתות אותי ואילו לא? זה מפחיד ומחייב להתמודד עם עצמנו. לעומת זאת, לעסוק באחרים – זה קל. זה מאפשר לי להאשים, לנתח, להרגיש קורבן ולהתבצר בעמדות. אני לא צריכה להתמודד עם הפחדים שלי, עם הכאבים שלי ועם חוסר השלמות שלי. אני רק צריכה לנתח את חוסר השלמות שלהם. 

אלא שכל עוד אני בורחת החוצה – אני לא באמת חיה את חיי.

הכול בראש שלי

ובכלל, רוב הסיפורים שלנו על "מה הם חושבים עליי" או "למה הם עשו את זה" כלל לא מתרחשים במציאות. הם פרי הדמיון שלנו. גם אם מישהו אמר משהו או עשה משהו, החוויה שלי נובעת לא מהאירוע עצמו, אלא מהפרשנות שלי אליו. מהסיפור שאני מצרפת אליו. במילים אחרות: אני לא מגיבה לאחר – אני מגיבה לעצמי.  מה שאני חושבת שאחרים חושבים עליי כמעט תמיד משקף את מה שאני חושבת על עצמי. הם הופכים להיות מסך קולנוע שעליו אני מקרינה את אמונותיי ופחדי.

וחוץ מזה, עכשיו ברצינות. מה זה באמת משנה מה הם חושבים עלינו? את החיים של מי אנחנו רוצים לחיות?

אז אולי כדאי להפסיק להסתכל החוצה ולהתחיל להתבונן פנימה, למקום בו באמת אפשר לשנות?

הזמנה לפנות פנימה

אם נביט בכנות, נגלה כמה אנרגיה התבזבזה על סרטים פנימיים שלא התרחשו מעולם. כמה יצירה, צמיחה ואהבה יכולנו לגלות – אילו רק היינו מפנות את תשומת הלב פנימה, אל עצמנו. המבט פנימה הוא לא אדישות לעולם – אלא להפך, הוא נקודת המוצא לחיבור בריא אליו. כשאני מחוברת לעצמי, אני יכולה לבחור מתי וכמה להשקיע באחרים מתוך רצון טהור, ולא מתוך צורך או פחד. זוהי חירות אמיתית.

הקשר למיינדפולנס: להיות כאן, ולא שם

מיינדפולנס הוא האנטיתזה המוחלטת להיסחפות החוצה. זה לא רעיון תיאורטי – זו פרקטיקה יומיומית של אימון: לחזור שוב ושוב אל הנשימה, אל הגוף, אל הרגע הזה. לתרגל להיות פה. כשאני כאן, עם הנשימה שלי, עם הרגליים שלי על הרצפה, אני חופשייה. אין לי סיפורים פנימיים. אין לי חששות מעתיד או כעסים מעבר. כשאני שם, במחשבות על אחרים – אני שבויה. החזרה לנוכחות היא תזכורת עדינה ומתמשכת: החיים האמיתיים שלי מתרחשים כאן, עכשיו, לא בדמיון שלי על מה שמתרחש אצלם. 

לסיכום,

אז בעצם זוהי הזמנה לחיות חיים של נאמנות לעצמנו, שזו מתחילה מהתבוננות כנה – מהי המציאות שלנו ומהם סיפורים שאנו מספרים עליה, ובעיקר, איך אנחנו פועלים בתוכה – מגיבים החוצה, או פועלים מתוך האמת שלנו.