אחת מאבני היסוד של המיינדפולנס הוא הנוכחות ברגע הנוכחי. וזו לא סתם נוכחות ברגע הנוכחי, אלא נוכחות חומלת, מקבלת ומיטיבה של כל המופיע בעולמי ברגע הזה.

אבל מה אם אני ממש לא אוהבת את מה שיש לרגע הנוכחי להציע?

בעיה.

וגם כאן, לצורך הדיון, נחלק את ה"מה שיש לרגע הנוכחי להציע ושאיני אוהבת" למצבים בהם אני מתמודדת עם קושי משמעותי הגורם לי לסבל, ולאי שביעות רצון כללית מחיי.

ונתחיל דווקא באחרון, באי השקט שלא אחת מלווה את חיינו ולא ממש מאפשר לנו ליהנות מאותם דברים שאנו עצמנו בחרנו למלא בהם את החיים.

ואנו יכולים לחוש את אי השקט הזה בעבודה, בבית, עם חברים או בכל סיטואציה אחרת והוא נובע בדרך כלל משני מצבים:

• איני מקבלת משהו שאני רוצה – יחס,  הערכה, תפקיד, רכוש או כל דבר אחר שאני מאמינה שאכן יתרום לאושרי או לפחות לשמחה זמנית. או ש-
• אני מקבלת משהו שאיני רוצה – והרשימה פחות או יותר דומה, אלא שאני מאמינה שהדבר יגרום לי לתחושה הפוכה.

בכל מקרה יש אותי, ויש משהו שאני רוצה שאני מאמינה שיביא לי אושר, או משהו שאיני רוצה שאני באמת מאמינה שיגרום לי לסבל.

ואולי אני צודקת, ואולי לא. אבל בכל מקרה, זה נמצא כאן. ואולי ההשלכות תלויות בי יותר ממה שאני מוכנה להאמין.

מה זה אומר?

שבדרך כלל, באם הדבר יגרום לי אושר או סבל תלוי הרבה יותר באופן שבו אני אגיב אליו מאשר בדבר עצמו.

שווה בדיקה.

מה שבטוח הוא שהמאבק להשגת אותו גורם לאושר או דחייה של אותו גורם לסבל, המאבק עצמו ללא ספק מותיר אותי מרוקנת פעמים רבות.

ואם נהיה כנים עם עצמנו, אז יש לנו הרבה מאבקים קטנים כאלה במהלך היום בהם אולי אנשים לא מתנהגים בדיוק באופן שבו היינו רוצים, או שהתנאים הם לא כמו ששאפנו שיהיו, וזה יכול להיות מתיש ממש, אם אני אכן מבלה את יומי במאבק בכל אלה.

אז מה אני בעצם אומרת? שאני לא צריכה לשאוף לשנות דברים שאיני אוהבת בחיי? שאני מציעה תפיסת עולם תבוסתנית?

ממש לא. 

יש פעמים שהכרחי לקום ולנקוט בפעולה לשינוי המצב, וגם אם לא הכרחי, אין כל פסול בלרצות שדברים יהיו אחרים.

אני רק מציעה שנעשה את זה באופן מושכל, מודע, כך  שלא נבלה את חיינו בהתנגדות מתמשכת למה שהחיים מזמנים לנו.

אני מציעה התייחסות המזמינה קבלה של כל מנעד חוויות החיים – כי הן כולן חלק מהמסע.

וגם כאן יש סיכוי שהדברים יעוררו התנגדות בתחילה, נסו את זה לרגע, תמיד ניתן לחזור להשקפת העולם הרגילה.

העניין הוא שנראה שהמלחמה במה שיש אינה גישה מומלצת כמתכון לחיים מאושרים.

ראשית,  המלחמה במה שיש – היא פעמים רבות חסרת תועלת; כך למשל, אנו יכולים למצוא עצמנו מתוסכלים מאנשים ולנסות לשנות את התנהגותם כאשר, ברוב המקרים,  הם מי שהם, והם לא תמיד נכונים להשתנות לפי רצונותינו – ממש כשם שאנו עצמנו לא ממהרים להשתנות לפי רצונותיהם של אחרים. 

בנוסף לכך, הדבר הקבוע היחיד בחיינו – הוא השינוי. 

אין כל ערובה כי תנאי החיים שלנו יישארו כשהיו, ולהיפך; דברים שלא התמודדנו עמם בעבר מופיעים לפתחנו – גם תהליכים טבעיים לחלוטין כמו התבגרות למשל.

כך שהשקפת עולם המקבלת את החיים כנמצאים בזרם בלתי פוסק של השתנות היא בריאה לא רק בעת מעברי חיים משמעותיים אלא גם במציאות היומיומית שלנו ובמפגשים השונים שהיא מזמנת.

מעבר לכך, החיים לא נועדו לשתף פעולה עם התכניות שלנו. אין איזשהוא חוזה שנחתם עמנו כשבאנו לעולם שמבטיח לנו שדברים יתנהלו תמיד באופן הרצוי לנו. ציפייה מהחיים שיתנהלו באופן שכזה היא מתכון לאומללות. והאין זה מה שאנו בעצם עושים כאשר איננו מוכנים לקבל מצבים שאינם נוחים לנו?

לא זו המטרה המרכזית של החיים האלה.

ולפעמים החיים משתפים פעולה וכשהם משתפים פעולה – אנו מפתחים אחיזה. כלומר,  

ייתכן ונראה שכן, שאנו אכן מצליחים לכוון את חיינו, וזה נפלא! כל עוד איננו מפתחים אחיזה באמונה שכך חייב להיות ואחרת – נהיה אומללים. 

וזה לא אומר שאני חייבת לאהוב את מה שיש, או לא לעשות דברים על מנת לשנות את מה שיש – בעתיד. 

ישנם מצבים בחיים שאינם נעימים לנו ושאנו רוצים לשנות. אך האמת היא ש

בכדי לשנות באמת, אני חייבת להתחיל מקבלה של המצב הנוכחי, על כל המורכבות שלו.

קבלה היא תהליך מאוד אקטיבי, אין בו שום דבר פסיבי. זו אינה כניעה פסיבית אלא הכרה אקטיבית בעובדה שהדברים הם כפי שהם, ולעיתים הם לא כמו שאנו רוצים שיהיו.

קבלה אין משמעה שאיננו יכולים לפעול על מנת לשנות את העולם או את הנסיבות, אבל זה כן אומר שאלא אם נקבל את הדברים כמות שהם, אנו ננסה לכפות על הדברים להיות מה שהם לא, וזה יכול ליצור קושי גדול מאוד.

אם אנו מכירים במציאות כפי שהיא, אז יש לנו את היכולת להתייחס למצב בחכמה, לשנות את היחס שלנו כלפי מה שקורה באופן שיכול להיות מרפא ומתמיר באופן משמעותי.

אך ללא קבלת המצב כמות שהוא, יהיה קשה לדעת היכן אנו עומדים. ובלי לדעת היכן אנו עומדים, קשה לקחת את הצעד הראשון הנכון. 

האנרגיה המתבזבזת על המלחמה במה שיש, על התסכול, הכעס. את האנרגיה המכשילה הזו ניתן לנווט למקומות פרודוקטיביים.

יש דברים שמאוד קשה לקבל, כמו למשל כאשר אדם חווה כאב גדול, אובדן משמעותי או אירועים קשים אחרים שהחיים לעיתים מזמנים. 

ישנן דרכים רבות לעבוד עם הכאב, אך הצעד הראשון  הוא לקבל אותו – מה שאמנם מאוד קשה לעשות כשאדם סובל – אך זהו למעשה שער לחירות מסבל. 

אז מה אנו מציעים?

כמו תמיד, השלב הראשון הוא הקשב המודע, מיינדפולנס.

מיינדפולנס הוא אודות קשב חומל, מיטיב, ומקבל של עצמי ושל כל המופיע בעולמי ברגע הנוכחי.

וכאמור, אין זה אומר שאני חייבת לאהוב את כל מה שמופיע, או שכל מה שמופיע נעים לי.

אלא שאני מבינה שהחיים הם אינן אודות קפיצה מרגע נעים אחד לאחר, אלא מסע החובק בחובו מנעד של חוויות, רגשות, התרחשויות, וכולן יכולות לשמש אותי כדי להתפתח לאני הגבוה יותר שלי. זה שבסופו של יום אינו ריאקטיבי בלבד, ואינו מזדעזע מהתרחשויות חיצוניות לו.

והמפתח להתפתחות הזו הוא בנוכחות בכאן ועכשיו. נוכחות חומלת, מקבלת, חכמה.

זהו אינו תרגול פשוט, למעשה, זהו אולי אחד התרגולים היותר מורכבים עבורנו.

אך גם כאן, האופן בו פועלת התודעה שלנו בא לעזרה.

בכל פעם שאנו עושים משהו, אנו מחזקים את הנטייה שלנו לעשותו, כך שבפעם הבאה זה יהיה קל יותר, ואז קל עוד יותר,

עד שזה הופך למי שאנחנו – קבלה ואהבה.