נשמע פרדוקסלי? אז זהו, שלא.

כי אתם מבינים, למעשה בנתינה יש משהו מתעתע.

על פניו, נראה כאילו יש מישהו שיש לו יותר, והוא בעל החסד המיטיב עם מי שיש לו פחות – שהוא הצד הנתרם.

יחד עם זאת, כל מי שלקח חלק באקט של נתינה לאחר, חווה גם את האושר המתלווה אליה.

זה מין קסם כזה – כמה שאני יותר נדיבה בנתינה שלי, כך אני שמחה יותר .

אם אני עושה את זה באופן קבוע, כבר אפשר להתחיל לדבר על אושר של ממש.

הייתי רושמת על זה סטארט אפ, אבל כבר עשו את זה לפני כמה אלפי שנים.

אז הסתכלות מרעננת יכולה להיות כזו הרואה בכל אקט הנתינה כמעין קונספירציה עולמית כזו, בה אנשים למעשה מאפשרים לי לתת להם , כך שרמת האושר שלי תלך ותגדל!

חשבו על זה! 

בכל פעם שמתאפשר לי לתת משהו – מזמני, מידיעותיי, ממשאביי, מתשומת הלב שלי, מטוב לבי – בכל פעם כזו, אותו אדם מאפשר לי לחוות את האושר שבנתינה. עצום.

בעצם אני צריכה להודות לו על ההזדמנות.

מאקט של נתינה לחזון

אז כבר דיברנו באחד הפוסטים הקודמים, שבעצם, בכדי להיות ממש מאושרים, אושר אמיתי כזה, שהוא מעבר לטלטלות ומהמורות החיים, האדם מחפש משמעות.

ועוד דיברנו על כך שבעצם, משמעות אמיתית קשורה בעשייה למען משהו שהוא גדול ממני. למעשה, משמעות כמעט לעולם קשורה בעשייה למען האחר.

ומדוע זה כך?

כי בנתינה יש טעימה קטנה מאיך זה מרגיש כשאנו לא דואגים רק לעצמנו.

זו, לשיטתנו, המציאות הקסומה הזו, בה לאגו המנהל את חיינו אין אחיזה. 

המציאות בה אנחנו לא ממש נפרדים, אלא פועלים יחד בכדי שכולנו נהיה מאושרים.

מאסטר שנטידווה, חכם הודי מהמאה השמינית, מדגים זאת בפשטות – זה כמו שיד ימין מטפלת ברגל שמאל הפצועה. שתיהן חלק מאותו גוף, שתיהן רוצות שאותו גוף יתפקד באופן מושלם.

תרשו לעצמכם לדמיין את זה קצת, זה ממש כיף.

מצב בו אני לא עסוקה כל היום במה יעשה לי טוב, אלא מרפה, ומאפשרת לעצמי פשוט לעשות טוב – לי, לביתי, לכל מי שנמצא מולי בכל רגע נתון.

וכמה שיותר אנשים נהנים מכך, כך ייטב.

אלא שכאן למודעות יש תפקיד חשוב מאוד.

מאוד קל להתבלבל עם המוטיבציה שלנו לעשות דברים. 

פעמים רבות, אנו לוקחים חלק בפרוייקטים כאלה או אחרים, שעל פניו, נראים כאילו נועדו לפעול למען רווחתם של אחרים. אלא שכאשר אנו מתחילים לעבוד, האגו מרים ראשו (מבלי להכריז, כזה הוא, ערמומי..) ואז נכנסים כל מיני אלמנטים לא רצויים כמו הוקרה עצמית, וקרדיט, ורווחים חומריים ואחרים, והנתינה כבר אינה כשהיתה, ומכך גם החוויה שלנו.

וזה בדיוק המקום להיזכר בקונספירציה שלנו – שבה העולם נרתם על מנת לאפשר לי את האושר הנובע מפעולה למען האחר.

כאשר החזון שלנו אודות חיים של משמעות מונע ממוטיבציה אמיתית להיטיב עם העולם, אנו מחפשים את שיתופי הפעולה, את המקומות בהם כולם שמחים לקחת בו חלק מכיוון שצרכיהם מסופקים על ידי ההשתתפות.

אין כאן תחרות על משאבים,יוקרה, רווחים וכיו"ב, אלא להפך. 

השאלה שאנו שואלים את עצמנו היא: 

"כיצד יכול החזון שלי לשרת את כל מי שלוקח בו חלק?".

ואז הנתינה היא כזו שיכולה להעלות את אושרנו לרמות אחרות לגמרי.

אז יש עוד שרוצים קרדיט על אותו פרוייקט נהדר? נפלא! חולקים קרדיט, פחות אגו –  ומכך פחות סבל, אבל זה כבר פוסט אחר.

לחלוק רווחים? עוד יותר טוב, וודאי כאשר הם מיועדים למטרות נפלאות!

בכל פעם שאתם מדמיינים, חושו את חווית השחרור המתלווה לשחרור האחיזה במרדף הזה אחר הדברים (שלכאורה, אבל ממש לכאורה) יעשו לנו טוב.

ולא צריך להתחיל מחלוקת רווחים. אפשר להתחיל בקטן, ולאט לאט, ככל שזה מרגיש טוב, ונכון ומשחרר , כך להמשיך.

אז אני לא פראיירית של אף אחד. בכל פעם שמישהו מאפשר לי הזדמנות לפעול למענו, אני בודקת למה אני מסוגלת, ואז משדרגת את זה קצת.

ויבוא היום, במהירה בימינו אמן, שבו לתת לעצמי ו/או לזולתי, יהיה פשוט אותו דבר.

כי אתם מבינים, מבחינתי היום, חזון לחיים של משמעות אינו קשור רק במספר האנשים בהם אני נוגעת, או בהיקף הפעילות שלי, אלא כמה אני מסוגלת לטשטש את אותו קו בלתי נראה ביני ובין האחרים, ולהתייחס אל כולם כחלק מהאינטרס שלי.

וזה גם לדעת שאני לא פועלת בתחרות עם העולם, אלא למענו. 

וזה ללמוד איך אני רותמת, משתפת פעולה, ועוזרת ליד ימין לרפא את רגל שמאל הפצועה.

אז אל תהיו פראיירים! היו ממש נדיבים בנתינה שלכם!