אז עוד מעט מתחילה שנת הלימודים!

יש משהו מאוד מרגש בחלוקה הזו של החיים לשנים. 

בכל שנה יש התחלה חדשה; גם אם אמשיך עם אותה כיתת חינוך, ועם חלק מהכיתות באנגלית, עדיין – זה אחר.

הם מתבגרים בשנה, (אני נשארת באותו גיל)

נפגשים בתכנים שעבורי הם אולי מוכרים, אך להם הם חדשים, ומתוך כך הם יוצרים דינמיקה שונה לחלוטין.

בכל שנה כיתה מסיימת וכיתה אחרת לוקחת את מקומה (לא בלבי, שם יש באמת מקום לכולם).

ובכל שנה יש את ההבטחה הזו, שהשנה, זה יהיה יותר טוב.

מתמכרים לזה, עד כדי כך שלא ממש ברור איך אפשר לעבוד במקום שבו מתחילים, ואין ממש נקודות ציון של התחלה, אמצע וסוף..

ובכל שנה, כמו בהתחלה חדשה, אנחנו מדברים על תיאום ציפיות.

מושג תמים, שאם לא מטפלים בו נכון, יכול לגרום לעוגמת נפש רבה.

מה זה בעצם אומר, תיאום ציפיות?

מה זה אומר, שאני מצפה ממישהו להתנהלות מסויימת?

על סמך מה אני מצפה לאותה התנהלות?

ובעיקר, מה קורה אם הוא לא מתנהל באופן בו אני מצפה ממנו להתנהל?

והשאלות כמובן מופנות גם אלי:

מה זה אומר, שאני מצופה להתנהלות מסויימת?

על סמך מה אני מצופה לאותה התנהלות?

ובעיקר, מה קורה אם אני לא מתנהלת באופן בו אני מצופה להתנהל?

משהו קורה כשאני מפנה את השאלות כלפי עצמי.

לא ממש נוח לי שמצפים ממני להתנהלות שאולי אינה טבעית לי.

בכלל, למדתי להפנות לעצמי שאלות וציפיות שיש לי מאחרים ולבחון איך הן גורמות לי להרגיש.

שווה לנסות, מגיעים לתובנות עמוקות למדי.. אבל זה לפוסט אחר.

אז אם נחזור לנושא הציפיות, שווה לבחון אם זה אכן הרעיון שאנו רוצים שינחה אותנו – ציפיות מהצד השני.

וזה נכון לכל מערכת יחסים, גם אלה הקרובות לנו ביותר.

אם נתחיל במערכת היחסים שלי עם כיתתי היקרה למשל, שזו לנו תהיה השנה השניה יחד, אז אני מניחה שנשוחח על מה כל אחד היה רוצה שיקרה במהלך השנה, הם יחלקו, כך אני רוצה לקוות, את התפקיד שהם היו רוצים שאמלא בחייהם בשנה זו, המקומות בהם אוכל לתמוך בהם בצורה כזו או אחרת.

ואני אפרוש את משנתי אודות האופן שבו כדאי להתנהל בלימודים ובכלל, אני בטח אשוחח על אחריות אישית, על שיתוף פעולה עם אחרים, על תקשורת ברורה – כי ניסיתי קריאת מחשבות והיא עדיין לא עובדת לי – ועל עוד רעיונות וערכים שאני מאמינה בהם בכל לבי.

אלא שאלה אינן ציפיות.

אלה מחשבות אודות האופן בו כל אחד מהצדדים היה רוצה שהדברים יתרחשו.

כי אתם מבינים, העניין הוא שעצם זה שאני מבטאת רעיון מסויים, לא באמת מחייב את הצד השני לפעול על פי אותו רעיון.

זו טעות גסה שכולנו נופלים בה – ודאי כהורים, מורים ובני זוג.

מה שלא אומר שאיני יכולה לשים גבול במקרה של הפרה ברורה של רעיון שהמסגרת מחייבת. או שאינו מקובל עלי.

אלא שציפיה מכניסה אלמנט שונה לגמרי.

ולמה הכוונה?

נאמר שאני דורשת התנהגות מכבדת מצד התלמידים. ותאמינו לי, אני דורשת את זה.

וכדי להיות הוגנת, גם אם זה טריוויאלי וברור, אני מבהירה זאת.

במידה ואחד התלמידים לא פועל לפי הרעיון הנ"ל ומתנהג אלי באופן שאינו מכבד, אני כמובן אשים את הגבול המתאים – ולכל אדם המכבד את עצמו יש את הדרכים לעשות זאת.

אך אני לא מכניסה חוויה של ציפיה שלא התגשמה למשוואה הזו.

כי כשאני מצפה ממישהו להתנהלות מסויימת והוא לא עומד בה – ותהיינה סיבותיו אשר תהיינה – אני מתאכזבת, כועסת, ובמקרים מסויימים אפילו מתוסכלת. כי הצד השני לא התנהג באופן בו ציפיתי שיתנהג.

מה זה בעצם אומר?

שלצפות למשהו ממישהו זה, במילים אחרות, לקחת את האושר שלי, או לפחות את השקט הנפשי הרגעי שלי, ולשים אותו בידי הצד השני.

כן, אני יודעת, זה נשמע ממש קיצוני, וכן, אני יודעת, זה הכי טבעי בעולם לצפות, כולנו עושים את זה ,כל הזמן, בכל מערכת יחסים, ודאי שבאלה שאנו מגדירים כמשמעותיות.

ואתם כמובן יכולים לחזור לצפות כאוות נפשכם לאחר קריאת הפוסט.

ובכל זאת, אל תברחו עדיין, בואו נעז לחשוב על זה.

למרות שלחלוטין מקובל והכרחי לקבוע כללי התנהגות מקובלים בכל מערכת יחסים שלנו, יש בציפיה משהו לא ממש הגיוני. 

אני מצפה שמישהו יתנהג או אפילו יהיה מי שאני רוצה שהוא יהיה, לפעמים (ואולי בדרך כלל) בלי קשר למי שהוא באמת.

מתכון לסבל.

האם זה אומר שאני חייבת לשאת כל התנהגות? ממש לא 

האם זה אומר שאני צריכה להישאר במקום בו אני סובלת מיחס שאינו הולם לדעתי? ודאי וודאי שלא.

אני מחוייבת לשים גבולות ברורים (שאגב יכולים וכדאי שיהיו גמישים לעיתים) ודאי שבתהליך החינוכי – כמורה, כהורה.

אבל מה שזה כן אומר, זה שאני לוקחת, כמו תמיד לשיטתנו, 100% אחריות על האושר שלי.

וזה אומר שכאשר אני מצפה, מתאכזבת ואז כועסת, מתלוננת , מתוסכלת, אני בעצם משלמת מחיר על התנהגות של מישהו אחר.

וזה בעצם לשים את השקט הנפשי שלי בידיו של אחר.

ואת זה, אני לא רוצה. 

אז מה כן אפשר לעשות?

מיינדפולנס. 

כאשר מישהו לא מתנהל באופן שאני הייתי רוצה שיתנהל, רגע לפני שאני מגיבה בכעס, מאשימה, מעצימה את האנרגיה הקשה, 

אני עוצרת.

ומתבוננת פנימה.

ובודקת את הסיפור שלי על מה שקורה.

ושואלת את עצמי שאלות כמו: 

"מה באמת קורה? למה ציפית מהצד השני שלא קרה?"

"מי הוא אמור להיות, איך הוא אמור להתנהג?"

"האם באמת כך הוא אמור להתנהג?"

"מדוע , לדעתך, הוא אמור להתנהג כך?"

ואז אני שואלת את עצמי בכנות:

"זה מי שנמצא מולך כרגע, הוא אינו מי שאת מצפה שהוא יהיה. הוא לא יהיה מי שאת רוצה רק מכיוון שאת מצפה לכך, אז אם כך,

אם זו התנהגות שאינך מוכנה לקבל, מה את יכולה לעשות, ממקום של ביטחון ושקט פנימי, כדי להפסיק אותה?"

כי אתם יודעים, הרבה פעמים אנו כועסים על הצד השני, מאשימים, משמיצים (חטאתי בכל אלה) 

כי אין לנו את האומץ ואת הנכונות להשקיע את המאמץ למצוא את הדרך ולפעול לשים את הגבול באופן ברור, 

וכן, במקרים מסויימים, אפילו ללכת.

ואז, מחוסרי יכולת לשנות את המצב, אנחנו נשארים וכועסים על הצד השני על ש"בגללם" , המצב אינו כפי שאנו רוצים שיהיה.

אז אנחנו אולי "צודקים", אבל המחיר שאנחנו משלמים על הצדק הזה מוריד משמחת חיינו ומהיכולת שלנו לצמוח ולהתמיר את הסיטואציה למקום אליו היינו רוצים לקחת אותה.

עכשיו חשבו על מישהו שאתם אוהבים, וחשבו על ההרגשה הקשה שאתם נותנים להם כאשר אתם מעבירים להם את המסר שהם "אינם עומדים בציפיות שלכם".

וחשבו על עצמכם, כאשר אתם מקבלים את ההרגשה ש"אינכם עומדים בציפיות".

לא הגיע הזמן לשקול את הרעיון הזה של ציפיות ולחשוב על משהו קצת יותר מאפשר?

לדעתי כן, אני עובדת על זה..