לפני מספר חודשים, רועי שלי שמע לראשונה את השיר "סטאן" של אמינם; שיר שבסופו מתגלה זהותו של מעריץ.  באחת הנסיעות המשותפות שלנו לאחר מכן, הקשבנו לשיר שכבר נכנס לפלייליסט של רועי, ורועי אמר: "איך הייתי רוצה לשמוע את השיר שוב בפעם הראשונה..".

וזה קורה לא מעט בחיים, הרצון הזה לחוות דברים שוב, כמו בפעם הראשונה – עם ההתרגשות, ההפתעה, ההבטחה שקיימת בכל אירוע ואדם הנקרים בדרכנו, כאשר איננו פוגשים אותם עם שק של ציפיות ודעות קדומות.

כי האמת היא, שעם המטען הזה אנו פוגשים כמעט כל אירוע ואדם הנקרים בדרכנו. טוב, תשכחו מה"כמעט".

אנו חוטאים בכך כאשר בכל מפגש עם הקרובים לנו, וגם עם הרחוקים יותר, אנו מגיעים מוטים על ידי התפיסות שלנו אותם מניסיון העבר שלנו. 

גם כאשר אין לנו היכרות אישית עמם, אנו מיד מוצאים כמה פרמטרים על פיהם נוכל לארגן אותם לקטגוריה מתאימה של ציפיות והנחות. 

טבעי? כן.

רצוי? לא ממש.

ניתן לשינוי? לא בקלות, אך שווה את העבודה.

כי אתם מבינים, גם את עצמנו אנו פוגשים עם מטען דומה, שבעצם מחד, מגביל אותנו לתבנית שהיא במסגרת מה שאנו מצפים, ומאידך, מציב אותנו תחת ביקורת אם איננו עומדים בציפיות. 

וכך אנו פונים גם אל העולם.

לראות את עצמי בפעם הראשונה.

אז כמו תמיד, נתחיל בנו, כי משם הכל מתחיל.

חשבו על מצב שבו אתם מתעוררים בבוקר, מביטים במראה, מחייכים למי שנמצא מולכם, ואומרים להם באהבה:

"בוקר טוב, תזכרו שאתם יכולים להיות מי שאתם רוצים! מעניין כיצד תפתיעו אותי היום!"

נשמע קצת קיטש של עידן חדש, אבל אל תיפלו לשם. נסו להישאר עם זה לרגע , ולחשוב על הפוטנציאל העצום שיש להכרזה כזו, להבטחה שכזו.

חשבו על החירות שהיא מאפשרת, על היצירתיות שהיא פותחת בפנינו, כאשר איננו חייבים לשחק את התפקיד שתמיד שיחקנו, ושהפך לברירת המחדל שלנו, אלא שיש לנו אפשרות, בכל בוקר (ולמעשה בכל רגע) מחדש, לבחור את האדם שאנו רוצים להיות.

וזה לא יהיה פשוט, כי אנחנו ניפול להרגלים הישנים שלנו. אז מה?

מאסטר שאנטידווה, חכם (מאוד..) הודי מייעץ: נפלתם בקרב? קומו, נערו את האבק, והמשיכו הלאה.

נסו את זה.

ועצה ידידותית, השאירו את השופטים בחוץ.

אנו כל כך חוששים מתגובות של אחרים לכל התנהגות שלנו שאינה לפי המצופה, עד כדי כך שאיננו מבינים כי כל ה"אחרים" האלה השופטים אותנו לכאורה, הם השלכות שלנו, אנו החוששים משינוי יותר מכל – לא מסתם שינוי, טרנספורמציה.

לראות את האחרים בפעם הראשונה.

כעת חשבו על מישהו היקר ללבכם – זה יכול להיות ילד (בחירה מצויינת לדעתי לתרגיל זה) , שותף לחיים, אח.ות, חבר.ה קרוב.ה, וחשבו על המתנה העצומה שיכולתם להעניק להם לו הייתם פוגשים אותם בכל מפגש, ללא הדיעות שלכם, האמונות שלכם, הציפיות שלכם מהם, פשוט מפגש שמאפשר להם להיות מי שהם בוחרים להיות.

כי אז, גם אם הם מאכזבים, זה לא יושב על היסטוריה של אכזבות שיש לכם מהם. והרי עם אכזבה אחת אנו יכולים להתמודד, נכון? עם שנים של אכזבות, מממ, קצת יותר מאתגר.

חשבו על מצב כזה בו כל תגובה שלכם היא רלוונטית רק למפגש המסויים הזה ולא נובעת מהיסטוריה שאת רובה אינכם זוכרים אפילו.

התייחסות שכזו יכולה לשנות את חיינו, לא פחות.

התרגול הרוחני מזמין אותנו להיות כאן ועכשיו. אם תחשבו על זה, אין באמת מקום אמיתי אחר שאנו יכולים להיות בו.

הנוכחות כאן ועכשיו, בלי הסיפור, פותחת הזדמנות לאינטראקציה אמיתית, ישירה, חודרת.

היא מאפשרת היכרות אמיתית עם מי שאני, עם מי שהאחרים, ברגע היחיד שקיים – הרגע הנוכחי.

אנחנו מאוד אוהבים להיות "מומחים". אנו אוהבים את המקום הזה שבו אנו "יודעים","מבינים". וכן, המרכאות הכפולות אינן מקריות.

אלא שכמה שאנו "יודעים" יותר, אנו פחות פתוחים לחוות את מה שהחיים מציעים לנו, ואנו פשוט ממחזרים את החיים שכבר חיינו. ככה פשוט.

מאוד נוח לרוץ חזרה לסיפורים שלנו אודות אחרים – זה מוכר, זה בטוח, וגם אם הסיפורים לא נעימים, הם שלנו. 

אבל ההזמנה היא לעשות בדיוק את ההיפך.

לא לפחד לנטוש את הסיפורים, ולבוא לעולם, ולכל אינטראקציה שהוא מזמן לנו, עם מבט של טירון.

כי משם אפשר להתחיל ללמוד, לגדול, לצמוח. 

And this is what life is all about, really.