חופשת הקיץ מאפשרת זמן להתבוננות.

בתוך השגרה העמוסה בגירויים המושכים את תודעתנו לכל עבר, אינספור עניינים דורשים את התייחסותנו, מעוררים אצלנו רגשות כאלה ואחרים.

וכך, לעיתים קרובות מדי, אנו מוצאים את עצמנו מגיבים באופן אינסטינקטיבי, בתגובות בהן אנו מורגלים, ולא בהכרח מתוך מודעות ובחירה בתגובה שתקדם אותנו בכיוון אליו אנו רוצים להוביל.

אנו זקוקים לעצירות האלה לא רק בכדי למלא מצברים, אלא בכדי לאפשר לעצמנו להתבונן, לבחון, ואז להחליט –

האם אנו פועלים באופן שעובד עבורנו? ובו בזמן,

האם אנו מי שאנו רוצים להיות כשאנו פועלים באופן הזה?

ואם התשובה היא שלילית, כדאי לחשב מסלול מחדש.

לקראת יום הולדתי ה-40 , שאלתי את עצמי מה הייתי רוצה כמתנת יומולדת.

והתשובה שהגיעה ממעמקי לבי היתה, באופן מפתיע ממש,

״אני רוצה להיות חכמה באמת. אני רוצה לדעת איך הדברים פועלים״

שבוע לאחר מכן מצאתי עצמי בשיעור הראשון בלימודי בודהיזם, והשאר היסטוריה.

מדוע אני משתפת זאת אתכם?

מכיוון ששם למדתי, ועודני לומדת, את השיעור החשוב מכל.

למרות שלא הכל נמצא בשליטתנו בהווה, למעשה, יש לנו 100% אחריות על כל הקורה בעולמנו.

אנחנו לא ניכנס בפוסט הזה לאיך ולמה זה כך, זה קשור ברעיון שהוא בבסיס הכל – הריקות, רעיון שעליו תוכלו לקרוא מעט במאמרים הנמצאים באתר זה.

אז אני מזמינה אתכם לבדוק איתי מעט את רעיון האחריות האישית מתוך התבוננות בחייכם, ואחר כך תוכלו לחזור להשקפת העולם הרגילה.

בעצם מה שהשקפת העולם הרוחנית אומרת היא שאנו רואים את העולם לא כמות שהוא, אלא כמות שאנחנו, במילותיה של אנאיס אין. וזו אמת הנמצאת בבסיסן של כל המסורות הרוחניות הראויות.

זה אומר שכשאני רואה משהו בחוץ, הוא בעצם קיים בתוכי.

ומכך שאם אני רוצה לשנות משהו שאיני אוהבת בעולמי, המקום היחידי אליו אני יכולה לגשת בכדי לחולל שינוי הוא, אכן, אין הנחות, אני.

זהו תיקון הנפש המביא לתיקון עולם.

ולפני שאנו ממהרים לרוץ למלחמות עולמיות ושאר קטסטרופות, בואו נתחיל בביתנו.

המשמעות האופרטיבית של הדברים היא, לדוגמא, שאם אני חווה את הבן המתבגר שלי כחסר התחשבות, אני צריכה לבחון את המקומות שבהם אני איני מתחשבת באחרים ומרוכזת במה שאני רוצה לעצמי.

ואין משמעות הדבר שאיני צריכה להאיר את עיניו לעובדה שהוא מתנהג בחוסר התחשבות או שעלי להימנע מהצבת גבולות; חלילה, אמעל בתפקידי כאימו אם לא אעשה זאת.

אלא שאם בזה תסתיים ההתמודדות שלי עם חוסר התחשבות בחיי, אני יכולה להתחיל לספור לאחור לקראת הופעה נוספת שלה, וסביר להניח שבאופן קיצוני יותר.

מכיוון שהסיבה שאני חווה חוסר התחשבות בחיי היא שאני פעלתי כך בעבר, ואולי (סביר להניח ש) עדיין עושה זאת.

ואם אני רוצה שלא לחוות אנשים חסרי התחשבות בחיי, אני צריכה להתחיל לשים לב יותר ולהתחשב ברצונותיהם ושאיפותיהם של אחרים, במיוחד כאשר (וכאן האתגר) הם מתנגשים בשלי.

מכך שכל עוד אני מחפשת את האחריות למשהו שקורה בעולמי במישהו או משהו חיצוניים לי, אני ממשיכה להסתובב סביב הזנב של עצמי; קשה להתקדם כך.

עשינו ועודנו עושים זאת מאז ומעולם – לחפש בחוץ את הגורמים לסבל שלי – וגם לאושרי, אבל זה בפוסט נפרד. 

ההזמנה כאן היא לנסות משהו אחר, ואתם לא צריכים להאמין לי, בדקו בעצמכם.

קחו אדם שקשה לכם לפעמים עם תכונות או התנהגויות שלהם (בני זוג הם מעיין נובע של רעיונות, גם תלמידים הם אוצר בלום..) וערכו רשימה של הדברים שמרגיזים אתכם; היו קטנוניים ושיפוטיים.

ואז בדקו אם יש סיכוי שגם אתם פועלים באופן דומה, או שלפחות פעלתם כך בעבר.

תסמכו עלי, הייתי מתמקדת בהווה.

ייתכן שאתם עושים זאת ״רק לעיתים רחוקות״ ו״בטח שלא באותה עוצמה״, הכל בסדר.

זה מבחן של כנות שלנו עם עצמנו, אנחנו לא חייבים לספר זאת לאיש, ודאי שלא למושא הבחינה שלנו.

ואני ממש מבקשת, אל תנסו לבחון זאת על אנשים אחרים.

הבלוג הזה הוא בעניין של היכרות עם עצמנו, עם האופן שבו התודעה שלנו עובדת, שהיא היחידה עמה אנו באמת יכולים לעשות היכרות.

ואנחנו לא בעניין של אשמה, אשמה מעולם לא הובילה לתוצאות מקדמות.

אנחנו בעניין של התבוננות כנה ואמיצה לראות מהיכן מגיע הסבל, הכאב, אי הנוחות לחיינו.

אנחנו בעניין מה שיביא אותנו לאושר ולחיים של סיפוק, ואתם יודעים,

אחת האמירות שאני יותר מתחברת אליהן מיוחסת לאלברט איינשטיין, ובפראפראזה היא מגדירה:

אי שפיות – לעשות את אותן הפעולות, פעם אחר פעם, ולצפות לתוצאה שונה.

כך שההזמנה כאן היא לעשות משהו שונה.

עבודת החינוך היא כר נפלא לבחון, לתרגל וליישם את השקפת העולם הזו;

אני מורה כבר כמעט 30 שנה, ועבודת החינוך עוברת טרנספורמציה מדהימה עבורי משנה לשנה, ככל שאני מיישמת את השקפת העולם הזו יותר ויותר.

כי זה מה שאני, מתרגלת.

ומה שאני מתרגלת, ולא בקלות יתרה, הוא ״להשתמש״ בתלמידיי היקרים כאילו הם מראה של תודעתי – משקפים לי את מה שקיים בתוכה.

את מה שאני אוהבת לראות, אני משמרת ומעצימה.

ומה שלא, אני עובדת על לשנות. וכן, זה יורד לניואנסים הכי עדינים כמו ממש להתאמץ שלא להפריע בישיבות צוות ולא להיות עם סלולרי, כי זה מה שאני רוצה לראות בכיתה שלי.

כי אתם יודעים מה הבעיה עם להתגלח מול המראה –

אי אפשר לגלח את המראה. זה פשוט לא עובד.

הפוסט הזה הוא יישור קו רעיוני, כי עם החזרה ללימודים ולכיתות, הייתי רוצה לתרגל גם כאן בבלוג, את המקרים בהם אני רואה איך המציאות מתאגרת אותי, וכיצד אני משתמשתת בהשקפת העולם הזו להתמיר אותה.

אז בואו, יהיה מעניין!