אנו, בני האדם, עושים כל פעולה עם מוטיבציה מסויימת, עם הרצון להגיע לתוצאה מסויימת.

עד כאן הכל טוב, ברור וטבעי.

אלא שפעמים רבות, אותה שאיפה להגיע לתוצאה הרצויה, מונעת מאיתנו מלהבחין אם אנו עדיין מסונכרנים עם המוטיבציה הראשונית, או שהיא לפחות מכשילה כל אפשרות ליהנות ולהפיק תועלת מהתהליך.

ולמה הכוונה?

אני נמצאת בחינוך מתוך הרצון האמיתי לעשות משהו שאני חווה אותו כמשמעותי.

ומהי משמעות בעיני? לעולם היא קשורה בנגיעה בחייו של אחר.

וספציפית בחינוך, ביצירת מרחב המעודד התפתחות של התלמיד בכיוון האדם שהוא באמת רוצה להיות.

נשמע מרשים, לא?

אבל זה אמיתי לגמרי. זר לא יבין את הקסם המתרחש בכיתה, כאשר המורה מעז לאפשר אותו.

אז אני מגיעה לכיתה עם הרעיונות שלי אודות מה שהייתי רוצה שיתרחש שם, ואז התלמידים לוקחים את זה למקום אחר.

פעמים רבות, למקום מדהים ויצירתי ממה שיכולתי אפילו לדמיין, ופעמים אחרות, מממ.. נראה שלא קורה שם כלום. או גרוע יותר, קורה משהו שונה לחלוטין ממה שתכננתי, ולא במובן החיובי.

הרי יומרני לחשוב שהכל תלוי בי.

יומרני לחשוב שאם אגיע עם הכוונות הנכונות, התכנון הנכון ויש בי את הכישרון הדרוש, תמיד אוכל לגרום לקסם להתרחש.

כל כך הרבה גורמים נכנסים למשוואה – הרכב הכיתה המסויימת, מצב הרוח של התלמידים בשיעור מסויים, ואפילו איכות האינטרנט באותו שיעור. 

כל אלה מחייבים מידה רבה של גמישות ביחס לתוצאה הרצויה, שבלעדיה יווצר תסכול גדול, ואולי אפילו כעס, שאינם מאפשרים לשום תהליך משמעותי חיובי להתרחש.

וכאן נכנס רעיון מבריק – שחרור אחיזה בתוצאה.

זהו רעיון מרכזי בלימוד הרוחני, המאיר עינינו לכך יש פער בטבע בין הרגע בו אנו זורעים משהו לרגע הנביטה.

כל העוסק בחינוך מסוג כלשהוא, כלומר כולנו בצורה כזו או אחרת, מכיר באמת זו, שנדרשת עבודת זריעה וחריש ארוכת טווח ועקבית על מנת להגיע ליעד אליו אנו מכוונים.

אנחנו רצים למרחקים ארוכים..

לכן, כאשר אני מבינה את מהלך הדברים בעולמנו, אני עסוקה בעשיית מה שאני רואה כנכון, ואז אני משחררת.

ומה זה אומר?

דמיינו מצב בו אינכם אחוזים בתוצאה הרצויה לכם. 

אתם עושים את מה שאתם עושים כי אתם מאמינים במה שאתם עושים, ואז אתם משחררים את עצמכם ואת מושא הפעולה שלכם מהצורך לפעול באופן מסוים, מלהיות משהו מסויים.

נסו להתחבר לתחושת החירות, החופש שזה מאפשר גם לכם וגם לאנשים בעולמכם.

וזה יכול להישמע מפחיד בתחילה, כי מה אני אומרת? שאנחנו לא צריכים לכוון למטרות טובות?

כמובן שלא. ראוי ביותר שנכוון למטרות נעלות אפילו.

אלא שהדרך להגיע לשם היא לאו דווקא להתעקש בכל רגע נתון שהדברים מתקדמים בקצב ובאופן בו אנו דורשים שיתקדמו. 

גישה שכזו, לשיטתנו, רק מגבילה ומצמצמת אותנו, את החוויה, את ההתפתחות והלמידה – שלנו ושל אחרים.

אני מדברת על צעידה נחושה ועקבית בדרך בה אני מאמינה, צעידה המקבלת באהבה את האופן בו הדרך נפרשת בפני – על רגעי הסיפוק והמהמורות שבה.

וכך, מידת הסיפוק שלי אינה תלויה בתוצאה, אלא בדרך עצמה.

ואל דאגה, אני מבטיחה לכם שהתוצאה הרצויה מגיעה. בדוק.

כלומר, אנו שוב חוזרים לאחד העקרונות המרכזיים במיינדפולנס, המתייחס לצורך לקבל את הדברים כמות שהם. 

כל האנרגיה שאנו מבזבזים על מלחמה במציאות כפי שהיא מתהווה, היא אנרגיה שאנחנו יכולים להפנות לפעילות שהיא מקדמת – גם למשל, פעילות המכוונת לתקן את מה שאנחנו לא כל כך אוהבים במציאות הנוכחית.

אז הלכה למעשה, מה אני עושה כאשר הדברים אינם קורים כמו שאני מתכננת אותם?

אני מקבלת את זה.

וכן, לקבל את מה שיש זה גם לקבל את התסכול שעולה. פשוט. בלי לחץ, בלי לנסות להסביר את התסכול, להצדיק אותו, לחשוב כבר עכשיו איך אמנע ממנו בפעם הבאה. פשוט לאפשר לו לעלות ולעזוב. זה בסדר. הוא עוזב כאשר איננו נאחזים בו.

השלב בו אני מפסיקה לחשוש מתסכול ומבינה כי הוא חלק אינטגרלי מהמסע, הוא צעד נוסף לקראת החופש מהתניות חיצוניות – שלשם אנו מכוונים.

ונקודה אחרונה, בהתייחס לשותפים שלנו למסע. חשבו על תלמיד, כמו גם הילד האישי שלכם, החווה קבלה של מי שהוא כעת ברגע הנוכחי. 

חשבו על האנשים הצומחים בתוך מרחב המאפשר להם לטעות, לתקן ולהתקדם – והכל בסביבה בטוחה משיפוטיות וכעס. חלום.

מה שלא אומר שאיני מכוונת, או מציבה גבולות, חלילה. האמת היא שגבולות זה השם האמצעי שלי..

אני מאמינה גדולה בגבולות, שאינם נובעים מכעס ותסכול. כאלה שזורעים את הגבול הברור כעת, כך שיבשיל בעתיד כהתנהגות מכבדת.

ובסופו של יום, הרי זוהי מטרה מרכזית בחינוך, הלא כן?