שאלה טובה. בכלל, טוב להתחיל משאלה. וזה כמעט מה שעשיתי בשיעור שאנחנו קוראים לו "מיינדפולנס" אבל הוא בעצם הרבה יותר מזה. שעה בשבוע, בשיעור אנגלית, באמתלה של תרגול הכתיבה שלהם, אני די מאלצת (בשלב ראשוני לפחות) את תלמידיי היקרים להתבונן פנימה, ואז לכתוב על זה. זהו אחד היתרונות העצומים של ללמד אנגלית; אני יכולה לעשות מה שעולה ברוחי, לעשות את זה באנגלית, והלמידה מתרחשת..
והאמת היא שזה רעיון מבריק, לא פחות. ומדוע?
מכיוון שגם הדברנים הגדולים ביותר (וודאי אלה שלא משמיעים קולם בשיעור, ודאי שלא באנגלית) כותבים הרבה יותר כשאני העדה היחידה למחשבותיהם מאשר אל מול 30 חברים טובים מאוד, השופטים אותם בדיוק כפי שהם עצמם שופטים אחרים.
וזה די מוזר בהתחשב בעובדה שמכיתה של כ-30 תלמידים, אני יכולה למצוא בכל שיעור כזה אולי 2 תלמידים שאינם חולקים את המצוקות שחבריהם מספרים עליהן.
אז הראיתי סרטון קצר של ד"ר קריסטין נף (הנפלאה) שמדברת על שלושה מרכיבים של חמלה עצמית, הרלוונטיים לגבי כולנו, על אחת כמה וכמה למתבגרים:
- יחס של טוב לב אוהב (kindness) כלפי עצמנו במקום שיפוט עצמי, שהוא כמעט אוטומטי אצל כל כך רבים מאיתנו.
- תחושה של חיבור לאחרים במקום התנתקות מהם. יש לנו את התחושה שאנו היחידים ש"מפשלים", שמשהו לא בסדר עם האופן או הכיוון בהם החיים שלנו מתנהלים, ושאצל אחרים זה שונה לחלוטין; להם, כך נראה, הדברים זורמים מצויין. וכך, בכלימתנו, איננו חולקים את התחושה המביכה עם אחרים, אנו מתנתקים מהם, וזה מאוד מפחיד להרגיש מנותק..
- מודעות לסבל שעולה, מבלי להזדהות איתו. מיינדפולנס. להתבונן במה שעולה בגוף, בתודעה, מבלי לשפוט או להרגיש שאני חייבים להעלים את זה או לעשות משהו לגבי זה. לא פשוט. אבל הכרחי.
ואז שאלתי את השאלה – כמה אתם מתחברים לנקודות שד"ר נף מעלה?
דממה. אני מחכה עוד כמה דקות, והדממה רועמת.
אז מה עושים כשהכיתה שותקת? בדיוק את זה עשיתי. כיביתי את האורות, ביקשתי מהם לשבת עם גב ישר ולעצום את העיניים.
רגע להקשיב פנימה.
לאחר הרפיית שרירי הגוף, התמקדות בנשימה והנחייה קצרה של הנקודות לעיל ושל השאלה כמובן, ביקשתי מהם לענות על השאלה במחברת שהכנתי להם מראש. זה עוד משהו שלמדתי עם השנים – If you can't beat them, join them.. – שאני אתן לדבר כזה ליפול בגלל ש"הכלב אכל לי את המחברת" ? טעויות של טירונים.
קניתי להם מחברות, ולאחר כל שיעור אספתי אלי, לבדיקה כמובן , אך גם כדי להבטיח שהן תחזורנה למפגש הבא..
ומה יצא?
הרי בסה"כ מדובר בילדים בכיתת אנגלית מואץ, כולם מכיתות מצטיינים, רובם שייכים לכיתת המחוננים שלי. ילדים טובים מהשרון, באמת מבתים טובים ואוהבים. אז הם, אם כך, כמובן תמיד מתייחסים לעצמם בטוב לב אוהב, מרגישים שחייהם זורמים בדיוק בכיוון הנכון, והם מכילים באהבה וברכות את הפעמים בהם הם לא.
אז זהו, שלא. אבל ממש לא.
השיפוט העצמי הזועק מהדפים, הבדידות העצומה שהם מרגישים בכאבם כי הם בטוחים שהם היחידים ששופטים עצמם כל כך בחומרה, כל אלה גרמו לי לרצות לגשת אליהם ולחבק אותם , אחד אחד, ולגרום להם לראות את עצמם כפי שאני רואה אותם.
אלא שאני מסתובבת בעולם זה כבר העשור השישי לחיי, ואני יודעת שזה לא עובד כך. אף אחד אחר לא יכול לעשות זאת עבורנו, רק אני יכולה ללמוד לראות את עצמי באופן שיאפשר לי לחיות חיים טובים.
אז מה עושים עם זה בשיעור שאחרי?
קודם כל משקפים את מה שהיה שם – כמעט 30 תלמידים שבטוחים שהם היחידים השופטים כך את עצמם, המשווים עצמם לאחרים בכל רגע נתון, ואיכשהוא תמיד יוצאים כשידם על התחתונה.
ואז שואלים כמה שאלות, שאנחנו בעצם יכולים לשאול את עצמנו – כי הרי המתבגרים הנפלאים האלה הם לחלוטין מגיעים מאיתנו.
אז ראשית, האם זה באמת עובד לנו , השיפוט העצמי הזה? האם זה באמת מדרבן אותנו להיות טובים יותר?
יש תמיד את אלה המתעקשים כי זה מדרבן אותם להתאמץ יותר, להשיג יותר, אלא שזו לא השאלה שלי.
הרי בסופו של יום, את כל הדברים האלה שאנו מתאמצים כל כך להשיג, אנו רוצים כי אנחנו מאמינים שהם יעשו אותנו מאושרים (שזו שאלה לחקירה במפגש אחר).
האם השיפוט העצמי שלי, שלפחות כפי שאני חווה אותו כאשר הוא מרים ראשו, או כפי שתלמידיי היקרים מדווחים, יכול להיות קשה ואכזרי, האם הוא באמת תורם לאושרי?
ובכלל, האם אני באמת יכולה להשוות את עצמי לאחרים? האם אני יודעת מה באמת מתרחש בתודעתם?
האם נולדתי עם אותן נטיות, אמונות, כישורים או יכולות כך שיש איזשהוא פרמטר חיצוני שעל פיו אני יכולה באמת להשוות בינינו?
ואתם יודעים, זה שהחברה שלנו יצרה פרמטרים כאלו, לא אומר שהחברה צודקת.. רמת האושר הממוצעת בעיקר בעולם המערבי היא אינדיקציה שכנראה שלא לחלוטין..
אז אולי הגיע הזמן לבדוק אפשרות אחרת של התייחסות לעצמנו, כזו כמו של חבר טוב, כזה שבאמת רוצה להכיר אותנו, לראות מי אנחנו באמת, מה אנחנו באמת אוהבים לעשות, מי אנחנו רוצים להיות, היכן המקומות בהם אנחנו ב- flow, שוכחים את עצמנו מרוב שאנו נהנים.
אולי זה הזמן לאמץ התייחסות אחרת לחיים; לא כזו המודדת אותנו על כל צעד ושעל ומצליפה כאשר איננו עומדים בציפיות של עצמנו או של אחרים, אלא כזו שהיא סקרנית, רוצה לחקור ולדעת, להבין טוב יותר את החיים, את מה הם מעמידים בפני, את האופן בו אני יכולה לצמוח ולהתנהל בתוכם.
אולי זה הזמן לבחון אפשרות של לקבל את עצמי, כפי שאני ברגע הזה, על כל חוסר המושלמות שלי; ודווקא מתוך המקום הזה המקבל ומחבק לחלוטין, בצעדי תינוק, לאט לאט, לפסוע לכיוון מי שתמיד נועדתי להיות.
אולי באמת הגיע הזמן..


כתוב תגובה לDanit Doron לבטל